הדלתות שננעלו בפני המחבלים, נפתחו לשמחה של גיבורים
מאות מתפללים ותושבים ששוב יצאו מהבית ומבית הכנסת בבהלה ובריצה, עם סוכריות בידיים, וילדים על הכתפיים, ושוב חיפשו את מקור הרעש. אך הפעם הם רצו אל עבר תיקונם, אל תקוותם
ספרי התורה בארון הקודש, הטליתות מקופלות, המשאיות פסקו מלהגיע, והדלתות רישמית ננעלות. ההמון החוגג פוזר ברחבי הארץ, והרחובות המלאים, חזרו לשגרה. נדמה ש "עברנו" את האירוע, זה "הצליח". ובאמת, בהסתכלות הזמן והמקום, זה באמת הסתיים, אלא שבדיוק עכשיו הכל מתחיל.
על חלקים גדולים מהעיר הוטבע חותם. חותם של שמחת הגבורה, חותם של אמונה גדולה בנצחיותינו, חותם הבחירה בחיים. העיר שבעקבות גיבוריה ומכוחם – בחרה לשמוח יותר, לרקוד יותר, ולהאמין יותר.
העיר שהתעוררה לקולות ירי ומלחמה, הופתעה להתעורר השנה לקולותיהם של גדודי לומדי התורה. אותן הדלתות שננעלו בפני המחבלים, נפתחו לרווחת מאות בחורים עם אש בעיניים, אש של אחדות וענווה. במשימה המשותפת.
מאות מתפללים ותושבים ששוב יצאו מהבית ומבית הכנסת בבהלה ובריצה, עם סוכריות בידיים, וילדים על הכתפיים, ושוב חיפשו את מקור הרעש. אך הפעם הם רצו אל עבר תיקונם, אל תקוותם. ריצה הבוקעת מהנשמה הצמאה. בלי מכשירים, תקשורת, או פרס כספי גדול.
המבטים והדמעות שבעיניים, החיבורים והחיבוקים, פשוט סיפרו את הסיפור כולו. בפשטות ובטבעיות. המפגש עם עוצמת התורה פעל את פעולתו, מבית כנסת אחד אל השני, מרחוב לרחוב, מלאי שמחה, והתרגשות עצומה שלא הותירה עין אחת יבשה. "מים קרים על נפש עייפה", אמר אחד המתפללים.
העיר אופקים צמאה לתורתה, וכך זה היה נראה שאולי רק במעט – היא נפגשה עמה. החוזה שנחתם בדם, לא אפשר לאף אחד להעלות על לבבו, להרגיש בחג הזה אחרת. גבורת הנופלים, נתנה את אותותיה על גבורת החיים, ו 'שמחה של גיבורים' לא פסקה לרגע.
זה סיפורה של עיר שקיבלה על עצמה את המשימה בפעם השנייה, יחד עם כוחות רבים עבורה. זה סיפורה של עיר שהוטבע בה חותם, אז, והיום. חותם הטמון באותם גיבורים. חותם שביום קרב אחד נחקק – אך לנצח ישאר.
(שמחת תורה תשפ"ה אופקים, שנה לקרבות התקומה.)
=======
אריאל אפריאט הוא תושב העיר אופקים, לומד בישיבה הגבוהה 'מדברה כעדן' במצפה רמון
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו