האכילה של הלוחמים ביום כיפור – כמו שבירת הלוחות על ידי משה

  (צילום: יוסי זמיר / פלאש90; תמונה קטנה: הדר בן שעיה)

בערבו של יום הכיפורים, עד דקות ספורות להיכנסו של היום הקדוש, קיימתי כמה שיחות עם חברים מגויסים שנמצאים בעיקר בגבול הצפוני, חלקם חיילים מהשורה וכאלה שבתפקיד פיקודי.

עם כולם השיח נע סביב הקושי, הדילמה וההכרח לאכול ביום הקדוש, על הקושי הטבעי נוספה מבוכה רבה בעקבות 'מבול' של פסיקות מגוונות איך ומה לנהוג הלכה למעשה, סברתי לתומי שההכרעה נתונה לרבנות הצבאית שנוכחת ומכירה את המציאות בשטח ובוודאי נועצת בגדולי הפוסקים, אחד מחבריי המשמש כרב צבאי סיפר לי על הבלבול שפרסומים אלו יצרו בחטיבתו, אך אשאיר סוגיה זאת לפעם אחרת.

כמובן שלא ניסיתי 'לנדב' פסיקה משלי, הבירור נע סביב הקושי והדילמה ביחס לפסיקה המוכרעת, היה ברור שעליהם לאכול, אך האינסטינקט והרתיעה הטבעית 'מלשבור' את התענית – הכרה שכל כך ספוגה עמוק בתודעתם הבסיסית ביותר – למול ההבנה שהם נמצאים מול שיקולים ציבוריים כלל ישראליים כחלק ממצוותה של תורה 'עזרת ישראל מיד צר' וחובתם להיות מוכנים במלא המרץ, הערנות והחדות, יצרה קונפליקט מטלטל בין הרגש הטבעי להכרה השכלית.

נפעמתי מכך שהם לא הטילו ספק בחובתם להיות מוכנים אלי קרב, ומתוך הבנה שהצום עשוי לפגום בכשירותם הצבאית – וזה לא יעלה על הדעת – ויחד עם זאת יראת השמים ויחסם לקדושת היום אינו מניח לנפשם. בעיקר הקשבתי להם וניסיתי לברר איתם את המשמעות של השעה הגדולה בה אנו נמצאים, והאבחנה בין מבט פרטי רגשי – למרות שהוא נכון ואמיתי, אך צריך להיות מודרך – ביחס להבנה רחבה יותר שהיא זאת שמעצבת ומכריעה את הפסיקה הלכה למעשה.

וזהו בעצם ההבדל המהותי בין הבנה כלל ישראלית, בפרט בשאלות ציבוריות, לבין הכרעה פרטית ששייכת בעיקר לגלות, ופעמים ביטולה של תורה היא קיומה. זאת הבחנה שיכולה להתגבש רק במבט רחב וציבורי, כפי שנהג משה רבנו בשבירת הלוחות שהיו מעשה אלוקים,- ובכך הציל את האומה מכיליון (עי' מנחות צט.) ובשונה משיקול דעתו של רבי זכריה בן אבקולס שדקדוקי הלכה מצומצמים שאינם רואים את המעבר ואת האחריות הציבורית ומתמקדים בהבנה שטחית של דבר ה' זאת הלכה, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו' (גיטין נו.) ודיוניים למכביר קיימים בתלמוד ובפוסקים.

וב"ה שחיילים רבים כיום כל כך ספוגים בתודעה ציבורית רחבה שאינה סותרת או באה על חשבון יראת השמים הפשוטה והעמוקה עם המחויבות הטבעית להלכה.

מיותר לציין כי במהלכו של היום דעתי ונפשי הייתה על חבריי, חשתי שכולנו יחד שותפים מלאים בביצורו של החוסן הרוחני והלאומי של האומה, הקולות שעולים מבית הכנסת אגודים יחדיו עם חיילנו באשר הם שם מעזה ועד הלבנון. ומהווים תפילה אחת גדולה הבוקעת רקיעים ועולה לרבש"ע.

שמחתי לשמוע במוצאי יוה"כ שב"ה חבריי נהגו כפי שראוי היה לעשות, בשמחה והשלמה פנימית כי באכילתם הם מקיימים את רצון ה'.

הגדיל אחד מחבריי הקרובים לשלוח לי את תפילת 'הנעילה' שלו יחד עם חייליו לפני הכניסה לשטחו של האויב, בדבריו המרטיטים ומלאים עומק של אמונה בגודל השעה והמשימה שבפניהם ומסביר לחייליו 'שהם בבחינת כהן גדול הנכנס לפני ולפנים לקודש הקדשים כשליחם של האומה אף הם כך, אך לא בבגדי לבן אלא בצבע זית', נעילה של צדיקים כפשוטו, אשרינו שאלו הם חיילנו מגידוליה הבריאים והרעננים של ארץ ישראל.

אין לי ספק כי הבירור ההלכתי והערכי הזה מבטיח את עתידה וחוסנה של האומה לדורות, והינו הביטוי המובהק לנשמות של דור של תקומה וגאולה. אשרי העם שככה לו שאלו הם בניו לוחמיו.