ראש השנה, חג משפחתי, התרגשות גדולה באוויר, אחרי הרבה הכנות, טירחה ותיאומים…מגיע הרגע הגדול של המפגש המשפחתי של בני המשפחה המורחבת, האווירה חגיגית, אנשים שלא נפגשו זמן רב נפגשים והשימחה שורה בכל.
האמנם? כולם שותפים לאותה שימחה והתרגשות? או שמא יש בינינו לא מעטים שכל המפגש עבורם הוא נקודת לחץ שלוקחת אותם אל הקצה ומביאה אותם לתחושות עומק של אובדנות..
רובנו מציינים את נקודת הזמן הזו כנקודה בה מתעורר אצלינו רצון ממשי לקיום. זהו גם זמן מתאים לעורר את הרצון הזה אצל אותם האנשים שבנפשם קיימת המשאלה ההפוכה – זו המבקשת את סיום קיום.
השיר של נעמי שמר שמבקש "שיפה ושונה תהא השנה", מסמל את אותה משאלה שמבקשת ומאמינה בעתיד טוב יותר ובחיים שכדאי לחיות אותם.
אך לעומת השיר הקסום, במש"ה אנו פוגשים משאלות אחרות, כגון: "נימאס לי מכל הסבל שלי הגעתי להחלטה שנגמרו החיים שלי תודה לכולם" (הודעה מק'.)
ואכן דווקא בתקופה זו, של תחילת שנה ושל איחולי ברכה, אופטימיות ותקוות שזורות – גם גוברת המצוקה של האנשים שמאחלים לעצמם מוות, ומשאלות שאינן רואות תקווה.
אנשים שנמצאים בסיכון אובדני הם אנשים שחיים איתנו, אבל לידנו. הם יכולים להיות מוקפים באנשים רבים החפצים בטובתם – אך הם מרגישים לבד.
חיי השגרה והתפקוד היומיומי הופכים עבורם לבלתי נסבלים והם רוצים רק לסיימם. בתקופת החגים הפער הזה צורם הרבה יותר: המעגלים המשפחתיים שמתכנסים, החברים שמתרגשים מהמפגשים ושיודעים מה לומר בסיטואציות שונות- מעצימים את חווית השוני של האדם שנמצא בסיכון אובדני.
השנה, תקופת החגים עוד יותר טעונה ועלולה להחריף את המצוקה האובדנית מאחר ויש בקרבנו פלח אוכלוסייה שלם שנמצא עמנו בגופו, אך נפשו עודנה שותתת מראות קשים ואובדן בני משפחה וחברים.
הפער הזה בין המציאות השלווה, והמטלות היומיומיות כמו קיפול כביסה, קניות ומתנות לסבא וסבתא, לבין התקופה הכאוטית שהפגישה אותם עין בעין עם איום המוות – הוא פער שקשה מאוד לעבור אותו ועל כן הם מרגישים רחוקים מאיתנו. שונים.
הרבה פעמים הרצון למות הוא תוצאה של כאוס נפשי ובליל רגשות דחוס וכואב מדיי עד כדי שהופך למעין שיתוק שכזה, ואז העולם הרגשי נדמה להם כמת, ולכן גם הם – מבקשים למות יחד איתו. יותר מכך, כל האנשים המקיפים אותם נראים להם כל כך שמחים ומאושרים, עליזים ונהנים, ורק הם שרויים לבדם באותה פינה אפלה של החיים.
למציאות הנפשית הזו יש גם הדהוד במילים שלקוחים מתפילת ראש השנה "כי לא תחפוץ במות המת"- ז"א שישנה מציאות שאדם עצמו מרגיש כבר שהוא מת.
כיצד נוכל למשות אותם מתוך הכאוס והחושך האלה?
כיצד נוכל לעורר אצלם את אותו קול קטן ועדין שהינו חפץ חיים?
בתנועת מש"ה למדנו, שאותו קול שאומר שהוא רוצה למות, הוא בעצם מסיכה וקליפה של קול עמוק יותר ועדין שלוחש לנו "בבקשה אל תתנו לי למות כי חפץ חיים אני!"
ולכן, המענה הבסיסי שלנו הוא ההקשבה. הקשבה אמיתית ומאמינה. אם יש לידנו אדם שמבקש למות – עלינו לשבת עמו ולהקשיב לו עד שנצליח להרגיש בתוכנו כי אנו מבינים לגמרי מדוע הוא מבקש מוות כעת.
ההסכמה שלנו לשהות שם עלולה לשאוב אותנו למקומות קשים שלנו עם עצמינו וחשוב לתת גם לרגשות שלנו מקום.
זה יכול להתראות כאילו אי העשייה שלנו והפאסיביות אינם יסייעו לו. ועם זאת, ראינו במש"ה כיצד השהייה שלנו איתו, עם האדם הסובל כל כך- תאפשר לו מעט תנועה שם, בבליל הרגשות הדחוס. והתנועה הקטנה הזו היא כל מה שצריך, היא תיתן כוח לקול הקטן הזה שמבקש חיים בתוכו ואין לו מספיק כוח לבד.
אם נוכל לקלף את קליפת הייאוש שמרחיקה את האדם בסיכון מאתנו – אזי גם נוכל להפגיש אותו עם כמיהת החיים המוסתרת שנאלצה להתחבא ממנו.
הכמיהה לחיים קיימת בכל עת, נקווה השנה לפגוש אותה אצל עצמינו ולאפשר לה להתרחב ולחבק את הזקוקים לה.
====
עו"ס רינת שרייבר , התחילה את דרכה כמתנדבת במש"ה. היום היא מנהלת מערך המעגלים. אחות שכולה ליהודית שמתה מאובדנות.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
