בשנה הבאה נשב על המרפסת בעזה הבנויה
לקראת העצרת לציון יום הפינוי של גוש קטיף חיברתי שיר על השנה הבאה בגוש קטיף. חובה על כל מי שלא יבשה רוחו לעזור להנהגה הלאומית לגלות את נקודת האמת שבה, להפיל את החומות שלא הועילו ביום פקודה, לגרש אויבים, לפתוח את השערים, וליישב את הארץ הטובה
בח' באלול תשס"ה (2005) יצאו אחרוני חיילי צה"ל מחבל עזה, והאויב הפראי חילל ושרף את בתי הכנסת של גוש קטיף. מאז מקיימת קבוצת נאמנים בכל שנה תענית רשות ועצרת תפילה בתאריך זה.
השנה ראוי היה שיום זה יהפוך ליום של שיבה ושמחה. לצערנו זה עדיין לא קרה. כדי לקרב את הרגע הגדול הזה קיימנו גם השנה את ארוע התפילה בתאריך זה. בחרנו לעשות זאת השנה בתל גמה, סמוך לצומת שדרכו נסענו בעבר למחסום כיסופים וגוש קטיף. את הארוע פרסמנו ברשתות תחת הכותרת כיסופים לחבל עזה.
הארוע היה מכובד ומוצלח. לאחר התפילה נשאו דברים הרב אברהם יעקב שרייבר רב כפר דרום לשעבר, מגורשת גוש קטיף, חבר גרעין המיועד ליישב את עזה, מומחה שהסביר על האתר וזיהויו האפשרי כגרר של ספר בראשית, ומדריך שסיפר על האירועים הקשים של שמיני עצרת תשפ"ד במקום הזה ובסביבתו.
בדף שהופץ עם המודעה לקראת ח' אלול כתבנו:
רגע הסיום של הטירוף הגדול שכונה בשם 'התנתקות', שבו הושלכו מתנות ה' ארצה, התיישבות פורחת היתה לשממה וצבא ישראל היה לצבא גריסה והריסה לבוש שחורים, היה בח' באלול תשס"ה. ביום ח' באלול סגרו כוחות ישראל סופית את מחסום כיסופים והאויב הערבי התנפל על בתי הכנסת של גוש קטיף, נתץ ושרף. מכאן נפתחה הדרך לבנייה שיטתית של אימפריה של חמס ורשע שזעזעה אותנו במתקפה האכזרית של שמיני עצרת תשפ"ד.
השנה: אחרי יומיים של שואה וגבורה זכינו וכוחות ישראל הכו באויב מכה רבה מאד, אבל השערים אל חבל עזה עדיין נעולים ומוקפים ב'שטח צבאי סגור'.
בלתי נתפס שממשלה לאומית שחלק משריה היו בתשס"ה פעילים צעירים ונלהבים שנאבקו על חבל עזה וצפון השומרון, רוב חבריה רואים עכשיו, באמירה או בשתיקה, את המוצא הריאלי היחיד מהשבר הלאומי כ"לא ריאלי". חובה על כל מי שלא יבשה רוחו לעזור להנהגה הלאומית לגלות את נקודת האמת שבה, להפיל את החומות שלא הועילו ביום פקודה, לגרש אויבים, לפתוח את השערים, וליישב את הארץ הטובה.
בשנה הבאה נשב על המרפסת בעזה הבנויה על תלה
לקראת העצרת חיברתי שיר. למה זה קרה לי? חיים יואבי רבינוביץ שפרסם לבקשתי את הענין באתר שלו 'מטה יהודי לאומי', כתב לי: "חבל שפרסמנו מאוחר. בשנה הבאה נעשה זאת מוקדם יותר". נחרדתי. אסור שבשנה הבאה נמשיך לקונן ולהתפלל מבחוץ. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא שולח לי מסר, ואז נחה עלי הרוח וכתבתי את השיר, שבו סיימנו את העצרת בתל גמה.
הנה השיר:
בשנה הבאה נשב על המרפסת בעזה הבנויה על תִּלָּהּ
ילדים בחופשה ישחקו תופסת וְיֵרְדוּ אל הים לצלילה
תסולק האיבה תֵּחָגֵג השיבה נתמלא אהבה וחדוה.
בשנה הבאה כל גדר וכל חומה תעלם ותוסר עד עולם
וְיושיע ה' אדם ובהמה נקבצו באו לך פֹּה כולם
ובמקום רצועה של חמס ורשעה יישמע קול שמחה ותרועה.
בשנה הבאה שבויינו היקרים ייפדו בעוצמה ובכבוד
המרחב יתמלא רחובות מוארים וערי הפרזי הרבה מאד
ועזה וגבולה עוד תתן יבולה לבונֶיהָ לעם סגולה.
בשנה הבאה נפריח אדמתנו מטעים חממות ושדות
קול תורה ותפילה יישמע בנאותינו לגואל ישראל להודות
מרפיח ועד ניסנית עדי עד יונף דגל העם המיוחד.
בשנה הבאה ניטוש דרכים של הבל ונפעל בגבורה ותבונה
עזיבת התורה גרמה רק רע וסבל שוֹב נשוב אל ה' ברנה
אז יגדל כבוד העם ישמעו עמים כלם לא יבושו עמי לעולם.
==
==
פרופ' יואל אליצור הוא חוקר תנ"ך.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו