5 ימים בלונדון: מסע לקהילה היהודית בצל האנטישמיות בממלכה

לאחר מספר חודשים רב של עבודה בתוך הטירוף שסובב אותנו, החלטתי לנשום קצת אוויר ולצאת לחופשה, היעד שנבחר הוא לונדון. כבר אי שם באוקטובר כשהכל היה רגוע מסביב והמחלוקת בעם היתה סביב הקפות שניות בתל אביב הייתי אמור להגיע לבירה הבריטית, אך הגורל רצה אחרת, המלחמה החלה ומאז 7\24 אני מתרוצץ בין ההצהרות השונות ומביא מידע עבור הגולשים על הנעשה במלחמה.

מקץ 11 חודשים מאז אותה שבת שחורה והאיום החדש שמרחף מעלינו הוא האפשרות למלחמה עם לבנון. התחלתי לחשוש שלונדון לא מחכה לי גם הפעם, אך נשארתי אופטימי ובמוצאי השבת הראשונה של חודש ספטמבר טסתי לממלכה יחד עם חבר ושתי ידידות מגבעת שמואל. אך, עם כל הכבוד לחופשה, החיידק התקשורתי לא פשה ממני והבנתי שיש כאן הזדמנות להצצה לקהילה היהודית בעיר וסיקור מיוחד על חווית התושבים היהודים שבעיר אל מול גל השנאה ששוטף את אירופה מאז אירועי השבעה באוקטובר.

עם הגעתנו לנמל התעופה בלוטון, הסרתי את הכיפה שמעל ראשי, וחבשתי את כובעי ויצאתי לכבוש את העיר. ביציאה מהטרמינל המתין לנו אוהד נהג הסעות ישראלי שחי בלונדון מזה כ-27 שנה. בדרך סיפר לנו על שינוי אופייה של העיר לוטון כשרוב תושביה הם מוסלמים, אירופה אכן עוברת שינוי דמוגרפי משמעותי והשאלה שעלתה היא עד כמה ליהודים בטוח בה. הוא ממתין שיחלפו מספר שנים כשיסיים את דרכו בממלכה וישוב ארצה עם צאתו לגיל פרישה.

המשכנו בנסיעה והגענו לשכונה היהודית גולדרס גרין, האווירה הייתה ביתית, בכל מקום בית כנסת ויהודים שעושים את דרכם מבית המדרש לעבודה. בדרכנו לאחת המאפיות באזור תפסה את עינינו מיצג ובו תמונותיהם של החטופים. באותו הבוקר בישראל התבשרנו על רציחתם של שישה חטופים בידי מרצחי החמאס, באופן אירוני על אותו הקיר הופיעו עדן ירושלמי, כרמל גת ואלכס לובנוב, צמרמורת עברה בי. עמדתי מספר שניות אל מול התמונות הדוממות והבנתי שהמשפט 'מאין בית ולאן אתה הולך' חזק מתמיד.

"אנשים טועים, אין שום שנאה"

בשל העייפות הרבה מהטיסה, החלטנו לעלות על אוטובוס תיירים ולהכיר את לונדון דרך נסיעה סביב העיר. באחת התחנות תפסה את עיני הפגנה עם דגלים ישראלים. ביקשתי מחבריי לרדת בתחנה ולהבין מה פשר ההפגנה. כשהתקרבנו למקום ביררתי את פשר ההפגנה ונאמר לי שהנוכחים מפגינים נגד רשת בתי קפה ' פרה מוז'ה' שסירבה לפתוח סניף בישראל.

במקום פגשתי את מוריס, יהודי שחי בלונדון, בשיחה איתו הוא אומר לי שהם מפגינים נגד השנאה והחרם של הרשת. אני שואל אותו אם בימים אלה אין חשש לגור בלונדון, מוריס עונה בישירות רבה וטוען כי אנשים טועים "יש כמה ישראלים שעברו והם המומים לראות שאנחנו מפגינים ללא בעיה ואין שום שנאה, תבואו לבקר בלונדון", הוא אומר לי.

למרות ההפגנות הוא מדגיש כי אין שום סכנה,  "אתה רואה מישהו שמפריע לי? עד עכשיו עברה מכונית אחת עם FREE Palestine. יש Free Palestine from Hamas, לשחרר את עזה מחמאס".

אני מנסה להבין ממנו מה התחושות שלו כיהודי שחי בגולה כשהוא רואה את המתרחש בישראל. "זה כואב הלב, אני תומך וקצת מתנדב". הוא מבקש לקנות מוצרי כחול לבן ומספר על בנו שעשה עלייה, התגייס לשירות קרבי בצה"ל, למד באוניברסיטה והתקבל לעבודה.  אני נפרד ממוריס לשלום, ולפתע אני רואה שבמרכז ההפגנה הוקם גלעד מאולתר לזכרם של ששת החטופים, ברקע נשמעו מספר שירים ישראליים ואת המפגן חתמה מנגינת התקווה.

הגוי צעק לעברנו "You should have a money"

נפרדנו לשלום מהמקום כשמלווה אותנו גאווה יהודית והמשכנו לטייל בעיר. אך לא תיארנו לעצמנו שהאנטישמיות תפגוש גם אותנו. למחרת ביום השני עם יציאתנו מארמון בקינגהאם, עצרנו ליד נהג עגלה שהציע לנו נסיעה, סירבנו בנימוס, אותו גוי שמע אותנו מדברים בעברית, הוא זרק לעברנו 'Are you jew? You should have a money', לא התייחסנו, אך יש לציין שזה הרתיע, הסתלקנו מהמקום והמשכנו לדרכנו.

חלפו עוד יומיים, הגענו למוקד התיירות בשכונת Camden town, מקום ססגוני, מלא בשווקים. לאחר סיבוב במקום, עשינו את פעמינו לעבר מסעדת 'MAZAL' המנוהלת על ידי שני ישראלים נטע ואביב. האירוח היה נפלא, במקום התנוססו תמונותיהם של נרצחי פסטיבל הנובה, הסולידריות והגורל הישראלי המשותף נכחו במקום.

לאחר הארוחה הדשנה, אני מבקש לקיים ראיון קצר עם בעלי המקום. הם נענו בשמחה לבקשתי. במהלך השיחה בינינו הם מספרים לי כי כמות התיירים הישראלים פחתה בצורה דרסטית מאז השבעה באוקטובר.

אביב מציין כי לפני השבת השחורה היו 13 טיסות מישראל ללונדון וכיום זה עומד על טיסה אחת. "נפגענו בצורה דרסטית וירדה העבודה, הרגשנו את זה מאוד חזק בחצי שנה הראשונה, אחרי זה דברים קצת התחילו להיות טיפה יותר משוחררים אבל זה עדיין לא מה שהיה פה לפני שנה. הייתה ירדה בעבודה", הוא מספר.

כשבועיים לאחר השבעה באוקטובר, שני מהגרים ממרוקו ואלג'יריה פרצו למקום  באישון ליל וביצעו מספר מעשי ונדליזם. "התייחסנו לזה כאל מכה קטנה בכנף", מספר נטע ומוסיף כי, "מבחינתנו אנחנו כאן כדי להישאר, להצליח ולשרת את הקהילה".

מאז השניים לא חוו דבר יוצא דופן הם מציינים, אבטחה הוצבה במקום יש פה בקניון אבטחה 24\7, הצבנו מאבטח משלנו בקדמת העסק. נטע מציין כי "יחד עם זאת רואים הרבה תיירים שחשוב להם לנסוע מהצד השני של העיר ולבקר אותנו ולתמוך, מחמם את הלב".

יש שיתוף פעולה מצד הרשויות?

"קיבלנו חיבוק מהמשטרה, התייחסו לזה ברצינות, הוגדר כפשע שנאה ומיד מקבלים קצין שמטפל. מעבר לזה לא באמת, אין מענקים ותמיכה. מהקהילה אנחנו מקבלים הרבה אהבה, יותר מהפרסונות ולא מגוף ממשלתי".

אתם חווים אנטישמיות?

"אנחנו לא מרגישים איזה חשש ללכת ברחוב ולהזדהות כיהודים ואשתי עונדת 'חי' וסרט צהוב, הילדים בבית ספר יהודי. יש לנו הרבה לקוחות עם סממנים יהודים חיצוניים, כיפה, לבוש וציציות והכל ממשיך כרגיל. פה ושם יש הערה אנטישמית, אבל אני לא חושב  שזה הכלל".

כמה אתם עוקבים אחרי מה שנעשה בארץ?

"לפני הכל אנחנו אזרחי ישראל וזה שאנחנו גרים כאן זה לא אומר שאנחנו לא ציונים פטריוטים. זה נורא, מתסכל ואנחנו על בסיס שעתי מתעדכנים בטלגרם, בחדשות ובכל מה שאפשר". אנחנו נפרדים מהם לשלום ועושים את דרכנו בחזרה לשכונה היהודית בצידה השני של העיר.

עוד באותו נושא

לונדון: נעצר חשוד שהביע תמיכה בחמאס ברשת

16:35 | אוריאל בארי

0

0

😀 👏

"הילד שאל האם זה יום שמותר לחבוש כיפה?"

לאחר ארוחת הערב אנחנו פוגשים את מתן בר נוי, נציג ההנהלה הציונית לאנגליה ואירופה שהגיע יחד עם רעייתו וחמשת ילדיו לשליחות של מספר שנים. המשפחה הישראלית הייתה אמורה להגיע לבירה הבריטית עם סיום החגים. אולם הטבח הנורא אילץ אותם להישאר עוד כ-70 יום בארץ לאחר שמתן גויס בצו 8 לשירות בבקעת הירדן.

בשיחה עימו אני שואל מה גרם למשפחה לצאת לשליחות למרות גל האנטישמיות ביבשת, "האנטישמיות במקביל זה משהו שתפס פה את יהדות התפוצות, בזמן שאנחנו סבלנו הם סבלו משהו אחר לגמרי, מפחיד מאוד והבנו בהסתדרות הציונית העולמית שאין ברירה וצריך לבוא לפה".

אני שואל אותו כיצד חווים את היום יום והאם אין חשש להוציא את הילדים מחוץ לבית. "אנחנו חיים בסביבה יותר יהודית ויהודים מרגישים קצת יותר בטוחים שהם ליד יהודים אחרים", הוא מציין. מתן מספר על ההתמודדות של ילדיו עם החששות מאנטישמיות. "באוגוסט היינו עם הילדים בחופשה והיה הרבה פעמים שאלות, והם שאלו האם זה יום שמותר לשים כיפה או אסור. זו שאלה דרמטית שאתה שומע ילד בן 6 7 אומר את זה, הילד קולט שהוא במציאות אחרת".

"היהודים נוהרים למטוסים"

כאמור בעקבות האנטישמיות נרשם גל עלייה לישראל, אני שואל אותו לגבי לונדון והאם יש רצון לעלות ארצה. "אני חושב שאנחנו לא יודעים להגיד שבגלל אנטישמיות יהודים עולים לישראל", הוא אומר. "אני חושב שנסתכל על זה בהיבט החיובי של הדבר, ראינו איך עם ישראל מתאחד ולמרות שהאויב האכזר רצה להוציא מאיתנו דברים לא טובים, מה שהוא הוציא מאיתנו זה אחדות עם ישראל, אנשים פה צמאים לעלות לארץ".

"אנשים רואים את הגבורה של הנוער הישראלי, מי שאמרו עליו ילדי הטיקטוק והאינסטגרם במכתבים שלהם מבינים כמה עוצמות ואיזה חינוך מקבל ילד יהודי בישראל ואנשים רוצים את זה ומסתכלים עלינו וגאים בתוצר הזה שנקרא 'העם היהודי'.

עד כמה השבעה באוקטובר נוכח בקהילות היהודיות?

"הסולידריות והגורל המשותף ניכר פה במשהו שאין לו שיעור, יש כאן הפגנות קבועות, אנשים מוסרים את נפשם להסביר לציבור בעולם כולו ובטח פה באנגליה ואירופה עם מה אנחנו מתמודדים בישראל. העם היהודי נרתם בכל כוחו כחזית אחת בהסברה למען מדינת ישראל".

אתה שומע קולות לעלות ארצה?

"חד משמעית, בוא נדבר בעובדות, בחודשים שאני נמצא כאן יחד עם משרד הקליטה והעלייה והסוכנות היהודית אנחנו מדברים על לשלש את מספרי העלייה לעומת שנים קודמות. היהודים נוהרים למטוסים ורוצים לעלות ארצה".