השיטה באיראן: התעללויות ועינויים לחפים מפשע עד שיודו

  (צילום: שאטרסטוק)

"מותו האחרון של מוחמד מיר-מוסאווי, שנפטר מפציעות ועינויים קשים בעת שהיה במעצר, חשף שוב את ההתעללות הנפוצה במוסדות המשטרה, הביטחון והמשפט של איראן", כך מפרסם העיתון "איראן אינטרנשיונל".

המקרה, שהתרחש בבית מעצר בצפון מחוז גילן, ממחיש היטב שרציחות ללא משפט אינן אירועים בודדים אלא חלק בלתי נפרד ממערכת הדיכוי של המדינה.

פעילי זכויות אדם זיהו כמה ממרכזי המעצר של איראן כקטלניים במיוחד עבור אסירים, כולל מרכז המעצר המודיעין שפור בטהרן ואחרים בשיראז, יאסוג', בושהר, בנדר עבאס וזאהדן. בין אלה, מרכז המעצר שפור בדרום טהראן בולט כאחד הידועים לשמצה, המכונה לעתים קרובות "הצינוק לאסירים".

המוצא היחיד להודות באישומים שכבר הוכנו עבורם

בבתי המעצר הללו מתייחסים לחשודים כאל אשמים מלכתחילה, כאשר החוקרים משתמשים בצורות שונות של עינויים כדי לחלץ הודאות. לעתים קרובות עצורים כבולים באזיקים, כבולים ומוחזקים בתנאים לא סניטריים לאורך כל מעצרם וחקירתם.

עוד מוסיף העיתון כי עם הגעתם לבתי המעצר, החשודים נחשבים מיד לאשמים, והחוקרים נוקטים בשיטות עינויים שונות כדי לחלץ הודאות. ברגע שבו עצור נכנס לחדרי החקירות, נאמר לו לא פעם שהמוצא היחיד הוא להודות באישומים שכבר הוכנו עבורו.

שבירת עצמות, שריפה עם סיגריות, והחזקת עצורים ברגליים

עוד חושף העיתון, המזוהה עם האופוזיציה באיראן כי החוקרים, שלעתים קרובות מסתירים את זהותם, משתמשים במגוון שיטות עינויים, החל מחוסר שינה ומכות ועד התעללות פיזית קיצונית יותר, כמו הצלפות בכבלים, מכות שרביט ואפילו "צלייה", שבהן עצורים קשורים סובלים מכאבים עזים עד שהם מודים.

התנאים הסניטריים עגומים, ולעתים קרובות עצורים מוחזקים באזיקים למשך כל תקופת מעצרם וחקירתם.

אם הם מסרבים להודות, הם נתונים לעינויים נוספים, כולל מניעת שינה ממושכת, מכות בכבלים ואלות ושיטות אכזריות אחרות. שיטות קיצוניות כמו החזקת עצורים בידיים או ברגליים, שבירת עצמות ושריפה עם סיגריות משמשות באופן שגרתי. ככל שמצבם הגופני מידרדר, רבים נאלצים לתת הודאות שווא.

כמה עצורים, לאחר שנאלצו להודות בהודאות שווא בעינויים, חוזרים בהצהרותיהם בבית המשפט, רק כדי לא להתמודד עם איומים בעינויים נוספים מצד חוקריהם. הודאות אלו מובילות לרוב לעונשי מאסר ארוכים או אפילו להוצאה להורג.

רבים מהעצירים איבדו את חייהם

למרות השימוש המתמשך בעינויים, המפר את סעיף 38 בחוקת הרפובליקה האסלאמית האוסר על עינויים לצורך הוצאת הודאות או השגת מידע, הרשויות ממשיכות בשיטות שלהן ללא פיקוח. איראן סירבה בעקביות להצטרף לאמנת האומות המאוחדות נגד עינויים, תוך שהיא מצטטת הוראה חוקתית זו.

מותו של מיר-מוסאווי עורר זעם נרחב באיראן, כאשר רבים ברשתות החברתיות שיתפו גם את סיפוריהם של עצורים אחרים שסבלו מגורלות דומים תחת מנגנוני הביטחון של המשטר.

למעשה, לא מדובר בתקריות המתרחשות "מדי פעם", אלא בדפוס חוזר של התעללות ועינויים שנמשך שנים תחת המשטר, ללא עונש.

מאז הקמתה של הרפובליקה האסלאמית, עשרות אלפים – ככל הנראה רבים נוספים – של עצירים פוליטיים ואידיאולוגיים, מפגינים, מתנגדי החיג'אב, עיתונאים וחברי חברה אחרים ספגו עינויים במרכזי המעצר של איראן, ורבים מהם איבדו את חייהם.