בזמן האחרון החלו לדבר על שאלת הפרדת הדת מהמדינה. אני אומר הפרדת הדת מהמדינה כן וכן, אבל הפרדת המדינה מהדת, ח"ו לאו לא! כלומר: ענייני הדת לא יהיו תלויים בגורמים חילוניים, אבל להפריד את המדינה מהדת ח"ו, כי אין זכות – קיום לעם ישראל ולמדינת ישראל בלי תורת ישראל" (הרב בצלאל זולטי רבה של ירושלים, חבר בית – הדין הגדול –  כינוס רבני ישראל, ט"ובכסלו תשכ"א)

המושג השגור על לשוננו "תורת חיים" איננו מדריך רק את חיינו הפרטיים אלא את דרכה של המדינה כולה. האידיאל של חיי התורה צריך להתגלות הן בחיי כל יהודי ויהודי, אך חשוב מכך במערכות הציבוריות כגון מערכות השלטון המשפט הבטחון והכלכלה.

כמו שלא ייתכן שהחלטה גורלית וחשובה במהלך מלחמה תתקבל על ידי טוראי פשוט ביומו הראשון בצבא אלא על ידי מפקדים בכירים המומחים בנושא, כך לא ייתכן שבנושאים מהותיים כל כך של ציביונה היהודי של המדינה בנושאי קודש ההחלטות יתקבלו על ידי אנשים שנושאים אלו אינם לחם חוקם, אף אם הם פוליטיקאים בכירים ככל שיהיו.

ישנם אנשים שאמונים על האידיאלים, על המגמות, על הקוים הארוכים. אלו הם אנשי הרוח, אנשי התורה, רבני ישראל, ועלינו להיאבק על הזכות והחובה של הרבנים להשמיע את קולם. להעמיד דעת תורה אמיצה וברורה המנחה את הדרך להופיע בפועל את שאיפתינו הגדולה להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש.

כולנו יודעים כי בסופו של יום חיזוק התורה הוא שיביא לחיזוק המדינה, לכן גם העיסוק ביהדות של המדינה אינו דאגה רק ליהדות אלא דאגה אמיתית למדינה.

 

דברים אלו חשובים במיוחד לאור ההתבטאות של השר אורי אורבך : "הפוליטיקאים מספיק ערמומיים כדי שבסוף הרבנים יגידו מה שאנחנו רוצים שהם יגידו. הרי הרבנים לא פותחים כל בוקר ידיעות אחרונות ומחליטים על עמדתם. מצב בו הפוליטיקאי נקרא לחדרו של הרב לא מתאים לציבור שלנו"

היום בו החלומות והאידיאלים שלנו יקבעו על ידי מציאות התככים הפוליטיים והפוליטיקאים , היום בו ייסתמו פיות הרבנים ,קולם לא ישמע ואנו לא נהיה קשובים. זה היום בו נתהה: האומנם שליחי הציבור שלנו מובילים אל החזון של הציונות הדתית?

(הכותב הינו חבר מרכז ליב"ה הפועל לחיזוק הציביון היהודי במדינה)