אולם ההתכנסות בבית וגן בירושלים היה מלא מפה לפה. למרות ההתראה הקצרה, כמאה חברי מרכז טרחו והגיעו בצאת השבת מכל קצוות הארץ.

ראיתי שם נציגי ציבור מתחומים שונים; רבנות וחינוך, אנשי ההתיישבות המתנחלת לצד חברי הגרעינים התורניים מהמרכז ומהפריפריה, אנשי רוח לצד אנשי עשייה. הטונים היו סבירים ומאוזנים. ההכרעה על המשך דרכה של מפלגת האיחוד הלאומי לא הגיעה לידי התלהמות וטונים צורמים. לכולם ברור שאין אמת מוחלטת.

הגורמים שטיפלו וריכזו את המשא ומתן עם מפלגת הבית היהודי ומפלגתו של אלי ישי, הציגו נתונים הראו יתרונות ולא הסתירו חסרונות וחתרו למיצוי שיתוף חברי המרכז במידע.

חברי המרכז לא נותרו אדישים, ישבו והאזינו קשב רב, הקשו כנגדם והביאו ראיות מההיסטוריה הקצרה של הקדנציה לקושייתם. אף אני הקטן קמתי לשאול ולברר ולהביא את רשמי מהשטח מהעיר בת-ים בה אני מתגורר.

היו"ר עלה לדבר. בשקיפות מלאה מעלה את תפישתו ולא מרגיש חלש אף להציג את חסרונותיה. מתוך ענווה, ניצב האיש עתיר הניסיון ומעביר את שרביט המלך,את כוח ההחלטה הסופי – בידי מרכז המפלגה.

 

בחיי הפוליטיים ראיתי מנהיגים ממפלגות שונות ורבות, כיצד הם מחליטים לבדם ושמים את החלטתם להצבעה שרק מאשרת פורמלית את אשר גמרו בסתר ליבם.

לעיתים מאלצים את החברים להצביע בעל כורחם ולעיתים מקדמים לובי נסתר לקידום החלטתם. היינו עדים לכך לפני כמה שבועות, כאשר יו"ר מפלגת העבודה הביא לאישור את חבילת ההטבות הנדיבה לציפי לבני עבור התמודדות ברשימה אחת. יתר המפלגות נוהגות גם הן לקבל החלטות כאשר מרכז המפלגה משמש כחותמת הגומי.

בערב הזה קיבלתי שיעור בפוליטיקה ייחודית וטהורה, כזו שיונקת מתוך עולם בית המדרש את עקרון אחרי רבים להטות ומיישמת אותו כפי שלימדונו חז"ל.

(הכותב הוא מנהל מרכז קהילתי וחבר מרכז תקומה – האיחוד הלאומי)