כמה מילים על פרשת הרב קונסטנסטין הי"ו שרשמתי כחשבון נפש לעצמי:

א. הרב קונסטנטין הוא יהודי יקר, שלקח על עצמו משימה עצומה – לפעול על קו התפר שבין "מסע המחנות" בקשת הרחבה של ההגדרות (חרדי, דתי, מסורתי וכדו'), וליצור מקום בו בית הכנסת הוא אכן מקום התכנסות של כולם, לכולם יש מקום שם, והוא מתנהל על פי ההלכה.

ב. מי שעושה בכלל, וקל וחומר מי שפועל על קו תפר – עושה טעויות. אפילו טעויות שאסור לעשות. אני צריך להחליט האם בשל כך לא אעשה, או לא אפעל על קו תפר, או אפעל על קו התפר ביודעי כי תהיינה טעויות, וכאלה שאסור לעשות, ואף אשלם מחיר יקר על כך. בכל מקרה, אכבד את מי שיחליט אחת, והרב קונסטנטין החליט בדרך מסוימת.

ג. ההסכמה לתצוגת אופנה בבית כנסת היא טעות חמורה. זו חצייה של קו התפר, ולא ראוי לעשותה – בכל מצב, בכל תנאי, ובכל הקשר הנראה לעין. יש לכך סיבות רבות – למן חילול הקודש, דרך אימוץ תרבות מסוימת, ועד למשמעויות החברתיות והמוסריות של תצוגות כאלה (לא חייבים להסכים לכל הסיבות).

ד. היה כאן אפוא שילוב של טעות ותמימות – מתוך מגמה טובה. צריך ללמוד לקח מכך שלעתים "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות" (בהדגשה יתרה שהדבר האחרון שאני חושב על הרב קונסטנטין הוא שמשפט זה נאמר עליו).

ה. את התמימות והטעות החמורה ניצלו מארגני התצוגה הזו – כנראה גם הם מסיבות שונות, שנעות בין רשעות לבין הגדרות אחרות של המושג צניעות. בסופו של דבר, התרחש אירוע נורא בין במישור שבין אדם למקום וכבוד מקום בית כנסת, ובין במקום של בין אדם לחברו.

ו. בד בבד, להיזכר תמיד, שבבתי הכנסת שהייתי בהם נעשו אירועים חמורים פי כמה וכמה וכמה ממה שאירע בתצוגת האופנה – בעיקר אירועים של ביזוי, הלבנת פנים, לשון הרע, כינוי שם לחברו, ודברים אחרים שמחללים את שם המקום. בילדותי שמעתי וורט מהמלמד שלי: כשיעקב אמר "ואנכי לא ידעתי" על בית אל, עולה השאלה כיצד הוא יודע עכשיו? והתשובה החסידית האירונית: שמע אבנים רבות (עלי יניח צדיק את ראשי) וידע שהוא בבית כנסת. הדבר אינו מנחם כלל ועיקר, אולם צריך להכניס אותי גם לפרופורציות.

ז. בד בבד, להיזכר תמיד, כי גם כחושבים שאנחנו צדיקים – אפשר שהכל מניפולציה. לדוגמה: האתרים הדתיים שהתקיפו בצדק גמור את האירוע על חוסר צניעותו וכבוד בית הכנסת, ובד בבד לא מנעו עצמם מלפרסם תמונות לא צנועות ולא מכבדות את בית הכנסת. ללמוד מזה.

ח. לא אחת אני עצמי הייתי במצבים בהם התנהל משהו המנוגד לחלוטין למה שצריך להיות, ואף מהווה עבירה חמורה – והתלבטתי האם להתפרץ ולסגור את הכל, או להבליג. הדילמה קשה מאוד, והשיקולים קשים מאוד לצדדים השונים. צריך גם אומץ, גם תבונה, גם סייעתא דשמיא, וגם קריאה נכונה של המציאות. כמה פעמים התחרטתי על כך שכן התפרצתי; יותר פעמים התחרטתי על כך שלא התפרצתי. צריך להתפלל ולהתחזק, לקבל אומץ ולנתח בדיעבד כל מקרה ולבחון האם היה נכון לעשות כך או כך. ללמוד מאחרים. נראה לי שהרב קונסטנטין עמד בדיוק במצב הזה והחליט שהדבר הנכון לעשות הוא לא להתפרץ. אין לי מושג, ולאף אחד אין מושג, מה היה קורה אם הוא כן היה מתפרץ.

ט. בסופו של דבר יצא חורבן גדול. לא רק האירוע עצמו. האירוע עצמו גם מנוצל – כל אחד לפי מטרתו- כדי להוכיח שמה שהוא חשב קודם נכון מאוד, והוא מקבל חיזוק לדעותיו הקדומות. למתנגדים, לתומכים, גם לי. יש הרבה מאוד צביעות בתגובות. יותר טוב לשאול מה אנחנו יכולים ללמוד להבא על כך.

י. דבר שאני יודע כבר שנים רבות: אין טוב יותר מהאמת. הטוב ביותר, לאחר שקורה אירוע מעין זה, הוא לומר את האמת הכנה והישרה, הפשוטה והנוקבת, ו"ניכרים דברי אמת". זו עצה טובה שאני צריך ללמוד אותה – בין אם אני מהמתקיפים משהו ובין אם אני מהמגבים משהו. האמת היא גם מצווה גדולה – "מדבר שקר תרחק", אבל מנסיון החיים שלי למדתי כי היא גם היעילה ביותר הקיימת.

יא. מה צריך לעשות עכשיו? לחזק מאוד את הרב קונסטנטין להמשיך לפעול בקו התפר שהוא נמצא בו, מתוך החן המיוחד שלו ומתוך יראת השמיים שלו ומתוך משימתו ושליחותו, וללמוד את קו הגבול שבקו התפר; לבצר לעצמי שוב את הדברים שמי שפועל בקו התפר צריך לדעת שלא לחצות, גם אם מדובר ברצון טוב ובכוונה טובה; לזכור שיש תמיד אלה שינצלו את השגיאות כדי להרוס את הכל; ובעיקר – לפעול מתוך עולם התיקון ולא מתוך עולם ההריסה.

==

הדברים נכתבו בדף הפייסבוק של הרב יובל שרלו.