מדד הציונים לצרכן

וזאת לתעודה. על: תפוקה נפלאה, תוצאות מדהימות ועמידה בציפיות. אין זה משנה מה עברת בדרך. היה קל? אתה כבר מורגל. היה קשה? רק תגיע למצופה.

אולי בעצם המדד לא מדיד? התעודה לא מעידה, והעקומה קצת עקומה? מדוע תלמיד שמקבל מאיות ללא כל מאמץ ובאופן טבעי, אינו פעיל ואינו עובר תהליך של למידה, יקבל הערכה מצויינת. לעומת חברו לספסל הלימודים, ששובר אצבעות על מנת להעתיק אות אות, ומנסה בכל כוחו באמת להבין בכל זאת משהו, יקבל בקושי ציון עובר? מדוע שלא נהפוך את היוצרות? אולי לזה האחרון מגיע ציון של 100 על המאבק, המאמץ, הדרך. שהרי הוא, הוציא באמת 100% ממה שהוא יכול, ואותו תלמיד שהצטיין ללא כל מאבק יסתפק בציון עובר? כיצד היו נראות התעודות אז? איך היו נראות מערכות החינוך? כיצד היתה נראית החברה שלנו אם הייתה באמת הזדמנות לכל אחד, בכל תחום שרק יבחר. אבל, זה לא קל…התרגלנו.

התרגלנו לסווג אנשים על פי תפוקה, במקום דרך ארוכה. כמה כסף אתה מרוויח בסוף כל חודש/כמה הוצאת במבדק או במחצית. זה לא משנה. מה שכן משנה זו התוצאה הסופית. לא עברת, לא קיבלת. 90% תוצאה 10% מאמץ. זה לא מאוזן. לא אמיתי. אז נכון, לא באמת ניתן לחיות במציאות אוטופית בה הכל נמדד באופן לא מדיד. לא נהפוך את המאזן ל90% מאמץ ו10% תוצאה. אבל לשאוף לאיזון של 50% כן אפשר! ולא רק בבבתי הספר ובישיבות התיכוניות שעלולות להתפתות למושג הנבוב והפופולרי "מצויינות" (על מה בעצם? רק תוצאות כמובן…). זה מתחיל במבט על המציאות. כיצד שופטים את השכן התוקפני? את המרצה הקשוח שלא משחרר את המטלה? איש המקצוע שלא עונה אחרי שקבענו וחיכינו?תוצאה או מאבק? אנחנו בוחרים.

אנחנו יכולים לראות תוצאה רק בעיני הבשר שלנו. אך מה עמד מאחוריה, מה היה שם באמת, לא ניתן לעולם לדעת. יתכן שאם היינו מתחלפים, היינו במצב גרוע בהרבה. ולכן מבחן התוצאה, הוא מבחן התוצאה. לא יותר מכך. פתגם נדוש שאומץ בחום על ידי הרייך השלישי גורס: "המטרה מקדשת את האמצעים". ולא משנה מה היו. כה סותר אמונה באדם כאדם, ללא שום קשר למה שהגיע או לא הגיע במהלך חייו. מדד מוכוון מטרה הוא "לפום תוצאה אגרא". מדד עמוק הרואה את הנפש הפועלת מאחורי ההצלחה, או חוסר ההצלחה החיצונית הוא "לפום צערא אגרא".

==

יצחק עטיה הינו מחנך ומאמן אישי