הרבי מלובביץ' נשא דברים בפני חסידיו לפני יותר מ-60 שנה, בי"ח תשרי תשי"ז (1956), רגע לפני מבצע קדש, ואמר כי אסטרטגיית הלחימה היא יוזמה צבאית ולא טוב להגרר לתגובות, זאת בכדי לא לתת לאויב לנהל את המערכה:

וכך מסר: "כאשר מנהלים מלחמה, יש בכך שתי שיטות: השיטה הראשונה היא לשבת ולהמתין עד שהאויב יתקוף ואז המותקף מגן על עצמו. השיטה השנייה היא להקדים ולצאת אל האויב ולנהל שם את המלחמה.

המעלה בשיטה השניה לגבי הראשונה היא בשניים: ראשית כשיוצאים להלחם באויב, אין הכרח להתמקד בצדדים החלשים אפשר לבחור את הצדדים החזקים ובאויב לבחור את הצדדים החלשים.

ואילו כשהאויב היוצא במלחמת תנופה והמותקף נמצא במלחמת מגן אזי בוחר האויב את הזמן המתאים לו והוא בוחר את המקום החלש של המותקף "כל הנחשלים אחריך", שם הוא מבצע את התקיפה ומשם הוא מנהל את המלחמה".

עוד ציין הרבי: "התועלת השניה בכך היא: המלחמה בטבעה – "המתאבק עם מנוול הוא מתנוול כמותו"- המלחמה כרוכה בחורבן, לכל הפחות במקצת ולכל הפחות במקום אחד.

כשמנהלים מלחמת מגן והאויב הוא שיוצא למחלמת תנופה, פירוש הדבר שהוא מנהל את המלחמה בשטח של המותקף תהיינה התוצאות אשר תהיינה, בינתיים אין זו שעת שלום ואי אפשר להמשיך לנהל את עיניני המדינה כמו בשעת שלום נעשה הרס בכמה וכמה פעמים אפילו אם סוף כל סוף מנצחים במלחמה.

אך כאשר אנו יוצאים למלחמת תנופה אזי אנו קובעים את סדר היום כך שתחילה מוודאים שעיניני ההנהגה הנוגעים מצד עינינים של שלום מובטחים, ורק אחר כך יוצאים במלחמה, והמלחמה מתנהלת בשטחו של האויב כך שאפילו ההרס שישנו הוא בעיניני האויב ולא בעניניו של היוצא למלחמה"