מאז מסיבת העיתונאים של יריב לוין בארבעה בינואר 2023 וביתר שאת מאז השבעה באוקטובר, בו ניצלנו מהתקפת חמאס על ביתנו ואיבדנו אותו לזמן בלתי ידוע, אני קרוע בין המחויבות לאחדות החברה הישראלית והעם היהודי ובין המחויבות וההבנה שאסור לטאטא את הוויכוח העמוק בינינו.
אחת התכניות החביבות עליי, "היהודים באים", קוראת לנו להיזכר בהתגייסות האזרחית של השבועות הראשונים למלחמה ולשכוח מהצעקות והריבים. אני חוזר שוב ושוב לנאום המרגש של מנחם קלמנזון, זוכה פרס ישראל הטרי על גבורתו בבארי בשבעה באוקטובר. אני מכיר ומוקיר את משפחתו האצילית והאמיצה, והוא קורא לאהבה ואחדות בינינו. ואני עם היהודים באים וקלמנזון. אבל…
את הוויכוח הזה לא נוכל לטשטש בדיבורים נעימים. כפי שביחסים בין אישיים אין ברירה אלא לגעת בקרעים, בפערים ובכאבים על מנת לשגשג יחדיו, כך גם לא נוכל לדלג על הוויכוחים העמוקים והקשים. וגם הזיכרון של כמה היה נעים לפני הוויכוחים הללו או בהפוגה לרגל המלחמה הקשה בתולדות הציונות, לא יועיל אם אנחנו באמת רוצים שילדינו ונכדינו יוכלו לחיות כאן באופן ראוי לשנים.
ביולי 1940, כשנה לתוך מלחמת העולם השנייה נאם ברל כצנלסון בפני מדריכי עליית הנוער. שם הוא טבע את הכותרת "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". הימים הללו קוראים לנו להתחזק בחיבורים שלנו וב"אחדות", תוך בירור עמוק של המושג, אך מחייבים אותנו לוותר על הטיח והטשטוש של הוויכוח וההכרעות שלפנינו. אם תרצו, "בזכות האחדות ובגנות הטיח".
אני מציע להתעקש על מסר האחדות גם מול מי שציני כלפיו ("אלו לא האחים שלי" יאמר האומר כלפי ערבים/ חרדים/ אשכנזים/ ימנים/ עניים/ שמאלנים…). אני מציע גם להיות תקיפים כלפי כל מי שמסר האחדות שלו כולל זריקה החוצה של מי שלא מתיישר עם ה"אחדות" הזו. אני הייתי גיבור כשהצלחתי לשמור על משפחתי בקיבוץ נירים תחת מתקפה של עשרות שעות ואחר כך לפעול לטובת משפחות הנופלים והחטופים. יש מי שבעיניהם אני בוגד כאשר אני מתעקש שנהיה חייבים למצוא דרך לחיות בשלום עם שכנינו הפלסטינים ושחייבים לפעול באחריות מול האזרחים העזתים ולכאוב את כאב הילדים ההרוגים, הרעב וההרס הנורא שאנחנו מייצרים שם.
באופן פרדוקסלי יש מי שצועקים "אחדות" כדי לרמוס אחרים. לדוגמא, כך אחת הדמויות האלימות במרחב הישראלי, יואב אליאסי (הצל) יכול לנסות לשקם את הקריירה הצולעת שלו בגלישה על טרנד האחדות, בעודו ממשיך לסמן קהלים שלמים בישראל כ"בוגדים". אי אפשר לראות את הקריאות שלו ושל מנחם קלמנזון דומות בשום צורה ואופן.
וגם עם מנחם קלמנזון, האח היקר שלי, יש לי וויכוח לעשות. ההבנה של תולדות ישראל כמלחמה מתמשכת ובלתי נמנעת מסירה מאיתנו אחריות. הראייה של הטבח המזעזע בשבעה באוקטובר כמנותק מההיסטוריה של עזה ושל הסכסוך מסוכנת לכולנו. כי אם אנחנו לעולם קורבנות והמציאות משחקת בנו והפלסטינים ואנשי האיזור קובעים בלעדית את גורלנו, אנחנו גולשים לתוך חוסר אונים וחוסר אחריות. אנחנו יכולים להצדיק כל עוול, כיבוש ודה הומניזציה. אם אנחנו חלק מהמציאות וגם אנחנו קילקלנו אז אלו גם בשורות טובות וכפי שטבע הרבי נחמן, אם נאמין ונבין שקילקלנו אנחנו נאמין וגם נצליח לתקן.
התקוות שנתלו במלחמה ליישור כל הסכסוכים הפנימיים היא כמו התקווה שרגע משותף יפה יכול להציל יחסים במשבר, ללא שום עבודה אחרת וללא שינוי כואב. סם מאלחש לכמה רגעים ותו לא. ההיסטוריה היהודית היא גם היסטוריה של סכסוכים פנימיים תוך כדי המלחמות הקשות ביותר. לעיתים, כאשר הסכסוך הפנימי נוהל באופן גרוע ואלים, זה הביא לחורבן. לעיתים זה הביא לפיצוצים קשים אבל הוכל, התנהל ולא פגע בתוצאות המאבק המשותף. פיצוץ אלטלנה בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות היה קשה וטראומתי, לא עלינו, ועדיין לא פגע במאמץ המשותף.
הדרך המורכבת המחזיקה את המשותף ומאפשרת ואף מעודדת את הוויכוח והפשרה וההכרעה בו היא היחידה המאפשרת לצמוח מתוך המשבר הישראלי העמוק, שהחל הרבה לפני השבעה באוקטובר או הארבעה בינואר 2023.
הדרך הזו מחייבת שני דברים: ויתור מוחלט על הפנטזיה שמישהו יעלם מהמרחב הזה. הפלסטינים לא יעלמו (למרות פנטזיות מהימין על גירוש, הרג או הגירה). החרדים לא יעלמו. גם השמאל לא יעלם. ולא הימין. זה נשמע פשטני, אבל ויתור עמוק על הפנטזיה הזו הכרחי כדי להצליח במטרה של צמיחה מהמשבר. כל תהליך וכל פתרון יצטרך לקחת בחשבון את החיים המשותפים הללו.
הדבר השני הוא התעקשות על חידוד הוויכוחים, הנחת הפתרונות על השולחן וקידום דרכים להכרעה. באומץ. ללא טיח וללא בריחה, שמאפיינת את המנהיגות שלנו. זה יחייב כללי משחק (כולל חוק יסוד החקיקה וחוקה). יחייב אמירת אמת של המנהיגות (כדי שנוכל להכריע האם אנחנו רוצים שילדינו יישארו בעזה לשנים או חתירה להסדר אזורי, למשל). יחייב יותר ידע ויותר מבט על כל כך הרבה ישראלים שנמצאים בחושך (וחיים בעוני ובאי ביטחון תזונתי, למשל) ועל מה שקורה בשמנו ביהודה ושומרון ובעזה. ולבסוף, התעקשות על שלטון חוק והכרעה דמוקרטית תוך דחיקה של כוחות השנאה והאלימות בחברה הישראלית.
מדובר בפריזמה שצריכה להוביל את כל העשייה הציבורית שלנו, אבל גם להכריע אלו מנהיגות ומנהיגים נבחר לנו להחליף את ההנהגה הכושלת ולהוציא את העגלה המשותפת שלנו מהבוץ.
=======
אבי דבוש הוא מייסד תנועת הפריפריות, מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם ותלמיד רבנות במכון הרטמן
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
