"טפח מעל הקרקע": סיפורו המרתק של האיש שניצח את המוגבלות - סרוגים

"טפח מעל הקרקע": סיפורו המרתק של האיש שניצח את המוגבלות

הדבר שמטריד ביותר את ד"ר דנציגר, זה השסע בעם הקרוע והמדמם שלנו. "זה הדבר שמפחיד אותי יותר מכל דבר אחר. אני רואה את המחלוקות בין המגזרים השונים, וכואב את המצב"

author-image
"טפח מעל הקרקע": סיפורו המרתק של האיש שניצח את המוגבלות
  ד"ר דנציגר (באדיבות המצלם)

ד"ר אהרון דנציגר הוא אורתופד בכיר שרגלו נקטעה במבצע רודוס הידוע גם כמבצע שדואן ובו נערכה פשיטה על האי שדואן במפרץ סואץ ע"י צה"ל. 

הוא נוסק כלפי מעלה, אבל השיחה שמתגלגלת בהומור ובחן, חושפת בפנינו בחור נמרץ ומלא באנרגיה מדבקת. בריאיון מרתק הוא מתאר בפנינו התמודדות אמיצה וחסרת פשרות, מול עולם המוגבלויות שנמצא לא ברגל הקטועה אלא דווקא בתוך הראש. בסופו של יום, מי שמנהל אותנו אלו המחשבות ולא הכוחות הפיסיים והגופניים שיש או אין לנו. ברגע שהרוח מרוממת טפח מעל הקרקע, האדם יכול להרקיע לשחקים, עם או בלי רגליים. לקרוא, להתפעם ולקבל השראה.

יש אנשים שניחנו ביכולת מופלאה, לדרוך על קוצים, לקפץ על דרדרים, ולרוץ על חול ים לוהט, בלי שהרגל שולחת אותות כאב למוח. הפריבילגיה הזאת שמורה לאנשים אמיצים קטועי רגליים, שבוחרים להמשיך לרוץ כל יום מחדש, ולשבור שיאים של מרתון, פיסי ומנטלי. ד"ר אהרון דנציגר, הוא אבי אבות ההשקפה הנכונה ביחס לנכות ולמוגבלות. "נכות היא עניין טכני, ואם מסתכלים עליה נכון, מבינים שזאת לא נכות אלא רק פרוצדורה שצריך לטפל בה בצורה עניינית וממוקדת", מפתיע האורתופד באמירה פורצת דרך, ובכך מנפץ אלפי מיתוסים והנחות יסוד שתמיד היינו משוכנעים בהם. המיתוס הזה, שקטיעת גפיים מהווה מגבלה שחוסמת את האפשרות לרוץ קדימה ולהתפתח, מתרסק אל השמיים האפלים, והופך להיות מופע זיקוקים מרהיב. 

תפיסת העולם של דנציגר, לגבי מוגבלות פיסית, היא זאת שיוצרת את ההבדל בין אדם נכה, לבין אדם פעיל שמביא הישגים מרשימים. "הנכות שלי היא בסך הכל עניין טכני שצריך לקחת בפרופורציות הנכונות, ואת התפיסה הזאת אני מנחיל הלאה למטופלים שמגיעים אלי שבורים ורצוצים, בטוחים שמכאן ואילך החיים נגמרו. אז לא, החיים לא נגמרים כשהרגל נקטעת. כל עוד החלק המנטלי בראש שלנו פועל, נוכל להשליט את המחשבות על הנכות הפיסית, ולפעול ממקום של תודעה בוגרת ואסופה. כל נכות מונחת בראש ולא ברגליים. איבוד של רגל לא הופך את האדם למוגבל. מה שמגביל אותנו זה הנחות יסוד שגויות, מחשבות מוטעות, ותפיסת עולם לא נכונה. אני מתהלך כבר עשרות שנים עם פרוטזה, כלומר רגל תותבת, שמחליפה את הרגל שנקטעה במלחמה. הפרוטזה הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני. היא מוצמדת אלי במשך שמונה עשרה שעות ביממה. באמצעותה אני מתפקד כרגיל. הולך, רץ, מתנועע, פוגש מטופלים, ומבצע פרוצדורות רפואיות מורכבות".

תפיסת העולם הרחבה והמאפשרת של ד"ר דנציגר, רלוונטית לגבי כל תחום בחיים, ולא רק לנושא האורתופדי מול גפיים כרותות. לפני שנתקדם צעד נוסף, עם כל סוג רגל שיש, נפליג לאחור במנהרת הזמן. 

"נולדתי בקיבוץ גל און", פותח ד"ר דנציגר בסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות. "הייתי חייל בסיירת צנחנים בחור צעיר ונמרץ, עם אמביציה גבוהה וכושר גופני אדיר. השתתפתי במבצעים צבאיים בתקופת מלחמת ההתשה, כדי שכולנו נוכל לחיות במדינה ללא איום ביטחוני. הייתי חדור מטרה, עם בערה פנימית להצליח, לכבוש, להסתער, ולהפוך את החיים במדינה לרגועים ושלווים יותר. במבצע האחרון, לכיבוש האי שדואן, שנמצא בפתח מפרץ סואץ בצפון ים סוף, נפצעתי ונקטעה לי הרגל. 

לפני בכלל ההתייחסות לרגל שנקטעה באירוע, הוא נפצע פגיעת הדף קשה בחזה ובלב כולל ניקוב בצאוור כדי לאפשר פתח לנשימה ופגיעת הדף באחד ממסתמי הלב, כולל ניתוח. 

ד"ר דנציגר עם המבט החזק בעיניו התכולות העמוקות, מחייך ומביא דוגמא שתקפה גם למצב של היום. 

"ישנה תופעת טבע שמתרחשת לאחר שריפת יער , סוקסקציה, החידוש לאחר השריפה מגלה כי הצמיחה חזקה יותר, ומשובחת יותר,  ככה הרגשתי כי צמחתי מתוך הפציעה,  היא רק שדרגה אותי הרימה אותי לשמיים 

כולם הזהירו אותי כי הפגיעה הנפשית תגיע, אבל עד היום לשמחתי  היא לא הגיע….

אחד המשפטים השגורים בפיו והם גם לרגליו. 

"רפואה זה לא מדע מדויק, רפואה זה  אומנות הריפוי", הוא מדגיש וגם משפט שהוא מקפיד להגיד לכל מטופליו שבאים אליו עם כאבים עזים ולא מאמינים שהכאבים יעברו. 

מה שירפא אתכם : "פרופסור בורא עולם ודוקטור זמן !!!"

"עד הפציעה הייתי ספורטאי מצליח. הכושר הגופני שלי היה במיטבו. שיחקתי כדורסל וכדורעף במיומנות גבוהה. יחד עם קטיעת הרגל, נקטעה גם היכולת שלי להמשיך לשחק כרגיל. החיים המוכרים והמובנים מאליהם, התכסו פתאום במעטפת של סימני שאלה. האם אוכל לחזור לרוץ אי פעם, אחרי שאיבדתי רגל? האם הקריירה שלי בספורט הופכת להיות לא רלוונטית? המחשבה הספונטנית הראשונית אחרי הקטיעה, היא שהחיים נעצרו, אבל עם הסתכלות מפוכחת ואמיצה יותר, גיליתי שהשיקום הטוב ביותר הוא דווקא לעסוק בפעילות גופנית, ולהשקיע בשיקום גופני – שיקום ספורטיבי. המשכתי ושיחקתי כדורעף בנבחרת הקטועים של נכי צה"ל, ולא הסכמתי לוותר לעצמי על עצמי. המשכתי לעסוק בדברים שאהבתי, מתוך אמונה שמורל גבוה הוא הרופא הטוב ביותר".

התפיסה של ד"ר אהרון דנציגר שהכל אפשרי, וגם עם רגל קטועה ניתן להמשיך לעסוק בפעילות גופנית, הביאה אותו למשחקים הפרא אולימפיים בטורונטו, בשנת 1976. הנסיעה לקנדה, שנבעה ממניעים פשוטים של תחרות ומשחק, הובילה בסופו של דבר למהפך תודעתי בלתי צפוי, בעקבות מפגש עם דמות רבת הוד. "באותה אולימפיאדה בטורונטו, הנבחרת שלנו זכתה במדליית זהב. זכה במדליית זהב לריצת מאה מטר.  הינו גאים מההישג. יצאנו משם עם תחושה של מנצחים. בדרך חזרה מטורונטו, הזדמנו לפגישה עם הרבי מלובאויטש. מעולם לא הייתה לי זיקה כלשהי לרבנים, והמפגש עם דמות תורנית – רוחנית היה חדש עבורי. אבל האחראים על הנסיעה לקחו אותנו לגיחה קצרה אל הרבי. המפגש הקצר עורר אותי למחשבות חדשות". 

בשביל בחור ישראלי עם מנטליות חילונית ותפיסות עולם שמאלניות, זה היה מפתיע לפגוש את ההמולה השוקקת סביב הרבי. "פתאום אתה רואה המוני חסידים גודשים את האולם הגדול, התרגשות ממלאת את האטמוספרה, ותחושה מיוחדת אופפת את כולם. התמקמנו באולם, חלקנו יושבים על כיסאות גלגלים, חלקנו נעזרים בקביים, ונשאנו עיניים אל הבמה הגדולה, אליה עלה הרבי. התבוננו בו ביראת כבוד מהולה בקסם חמקמק. הוא היה כל כך אחר מהאנשים שהתרגלתי לראות. היה בו משהו מרשים, אצילי ונוגע ללב. עוצמה אדירה בקעה ממנו. אדם חזק בעל כוחות אדירים. פגשתי בו חוזק שקשה לי להגדיר במילים". 

ואז פתח הרבי בדבריו. "הרבי דיבר בדרך כלל בשפת האידיש, אבל לכבודנו, בחר הרבי לדבר בעברית. הוא דיבר בלשון הקודש – רק בהברה אשכנזית. הקשבנו נפעמים לדבריו. הוא נתן נאום מרשים במיוחד, מעורר השראה ופותח לבבות. לאחר מכן סיים את הדרשה והחל מתהלך בין השורות. לחצנו ידיים, תוך שהוא מושיט לי את הדולר המפורסם, שנמצא אצלי שמור עד היום. בתור אדם חילוני, שהקשר שלו לדת היה מאוד קלוש, התרשמתי מהעוצמה שבקעה ממנו. זאת אומנות של ממש, ללכד את כל סגנונות האנשים, תחת קורת גג אחת. ישבנו באולם שם אתאיסטים לצד מסורתיים, דתיים לצד אורתודוקסים, וכולנו הרגשנו קרבה, קשר ושייכות, לדברים שהוא נשא". 

מעבר לדולר הסגולי שהעניק הרבי לצעיר שמולו, הוא אמר גם משפט מהפכני שעיצב את תפיסת העולם של הפצועים, ביחס לקטיעת הגפיים. "אתם לא נכים, אתם מצוינים. אתם מצויני צה"ל". משחזר דנציגר את דבריו המהפכניים של הרבי. "התפעלתי מאוד מהאמירה הזאת, כמו גם מהאישיות המרוממת והעוצמתית. הייתה לרבי מסוגלות להכיל את כולם, גם את אלו שמחזיקים בתפיסות עולם שונות משלו. הפגישה אתו הותירה בי רושם רב משמעות. את המסר שהוא נתן לי באותה פגישה, אני ממשיך ומעביר הלאה, למטופלים שלי". 

המטופלים של ד"ר דנציגר הם רבים, שונים ומגוונים, מתוך אג'נדה ותפיסת עולם לעזור לכולם. "אני מעניק שירות במרפאות הפזורות בכל רחבי הארץ. יש לי מרפאה בכיכר השבת בירושלים, שם אני מטפל באוכלוסייה החרדית. מרפאה אחרת הוקמה בבית שמש, באוכלוסייה מוחלשת שמתגוררת שם. עוד מרפאה במבשרת, שמעניקה שירות לשכבה סוציו אקונומית גבוהה. הוקמה מרפאה גם בגילה וגם במעלה אדומים. אני מטפל בכל סוגי האוכלוסייה. יש בי את הפרספקטיבה והראייה, לפגוש אנשים באשר הם אנשים, בלי לקטלג ולסווג אותם לפי שיוך מגזרי. בעיניי, הפסוק 'חביב אדם שנברא בצלם' הוא מוטו. אני מייקר ומכבד כל אדם באשר הוא, ללא הבדלים. זה כוח שזיהיתי אצל הרבי. העוצמה שלו ללכד סביבו פסיפס רחב ואינסופי של אוכלוסיות שונות עם תפיסות עולם שונות". 

ד"ר דנציגר היה שותף להקמת ארגון אתגרים, ארגון של ספורט אתגרי לנכים. עם השנים, המוטיבים שהפנמתי ביחס לנכות, ממשיכים ומוליכים אותי לכל אורך הדרך. "אני, שגדלתי בקיבוץ, להורים ששרדו את השואה וניתקו כל קשר ליהדות, לא חגגתי בר מצווה. מאוחר יותר, עם השנים, חגגתי לבן שלי בר מצווה בקיבוץ. עם הנכד כבר התקדמנו צעד נוסף. לקחנו אותו לכותל ושם חגגנו לו בר מצווה אמיתית, עם כל הסממנים הדתיים. הוא זכה להניח שם תפילין ולהתפלל. מי שקרב אותנו לאהלה של תורה זה הרב מנחם ברוד". 

ד"ר דנציגר ממשיך ומספר שהתאלמן . "אצלנו בקיבוץ, עורכים הלוויות חילוניות לגמרי. אלא שאני הרגשתי צורך, שההלוויה תהיה לא חילונית מובהקת, אלא שיהיו בה סממנים של קשר לדת. שיהיה בה חיבור למסורת, ליהדות. הקשר שלי ליהדות הולך ומתחזק. הכל בפרופורציה, מתוך חיבור ומתוך בחירה. אני מייקר את השבת מאוד, מעריך אותה ומכבד אותה. אני יודע שזה יום מנוחה מיוחד לעם ישראל, ואני שומר אותה באופן שלי. את שבת קודש אני מקדיש למשפחה שלי". 

הדבר שמטריד ביותר את ד"ר דנציגר, זה השסע בעם הקרוע והמדמם שלנו. "זה הדבר שמפחיד אותי יותר מכל דבר אחר. אני רואה את המחלוקות בין המגזרים השונים, וכואב את המצב. הרבי מלובאוויטש ידע לאחד את כולם. היה לו כוח מופלא לאחד את השורות, וזאת הגדולה שלו. אין מי שישווה לו בדבר הזה. מעבר לכך, כפי שציינתי, היה לו את הכוח להאמין בכוחות של האדם, מעבר למוגבלות פיסיולוגית. הוא זה שחידד בי את ההבנה שהכל מתחיל ונגמר בראש, שם מונחת התודעה שלנו".

האורתופדיה היא מקצוע אדיר, שמוצא אלטרנטיבות לשקם פצועים, להקל על פציעות, ולהוביל לאיכות חיים ברמה גבוהה יותר. לחלק הפיסיולוגי יש משמעות רבה, אבל מעבר לעניין האורתופדי, יש משמעות גבוהה במיוחד דווקא לחלק המנטלי והרגשי שלנו. "המלחמה שעדיין מתחוללת כאן בארץ, יצרה המוני פצועי צה"ל קטועי גפיים. זה כואב ועצוב, אבל מוכרחים לזכור שהפציעה האורתופדית היא פציעה משנית. הנושא המרכזי עליו אנחנו מוכרחים להילחם זה החלק הנפשי. הוא זה שמכריע יותר מכל דבר אחר. הפציעה הנפשית מלכדת את כולנו כעם פצוע. כולנו נמצאים בתוך התהליך הטראומטי של השביעי באוקטובר, והמלחמה שפרצה בעקבות כך. ההתמודדות וזווית ההסתכלות תלויה גם בחינוך שקיבלנו, וגם בעוצמות הפנימיות של כל אחד, והבשורה הטובה היא שעוצמה פנימית תמיד ניתן לפתח. אני מדגיש למטופלים שלי, שברגע שיש להם כוח רצון, הם יביאו הישגים שיפתיעו אפילו אותם. הפציעה האורתופדית לא הופכת אותם למוגבלים אלא המחשבה המצומצמת היא זאת שיוצרת את המוגבלות. יש אנשים קטועי רגליים, שמתהלכים בגאון, בצחוק ובאמונה, ויש אנשים שחסרה להם חצי אצבע, והם מתנהגים כמו מוגבלים במאה אחוז. זה הכל עניין תפיסתי – תודעתי, ואת העניין הזה אני מבקש שכולנו נפרוץ. שנבין שאין מציאות של הגבלה חיצונית. הכל מונח בראש ואנחנו אלו שמגבילים או משחררים את עצמנו". 

ד"ר דנציגר קיבל את הלימודים דרך משרד הביטחון, לאחר שנפצע ואיבד את הרגל. "יש לי אמביציה גבוהה להוקיר טובה למדינה שנתנה לי את הלימודים. אני הרופא של בית הלוחם בירושלים, בתפקיד התנדבותי, כתודה על מענק הלימודים שקיבלתי מהם. כיון שהייתי בריא מבחינה נפשית, חזרתי למילואים בהמשך, בתור רופא ביחידת החילוץ של חיל האוויר. לא הייתה לי שום בעיה גופנית לתמרן עם הרגל הקטועה, כיון שהראש היה בריא". 

זה נשמע קצת יומרני. אחרי הכל, רגל חסרה היא מהות. היא מוגבלות אובייקטיבית. מהיכן אתה שואב את האמונה שאפשר להתגבר על קושי אובייקטיבי?

התשובה המרשימה של ד"ר דנציגר, מהווה אבן יסוד בתפיסה התודעתית שלנו. "יש לנו בראש תבנית מקובעת של איך גוף צריך להיראות: של שתי רגליים, שתי ידיים. כאשר למישהו נפגע הגוף, מופר האיזון התפיסתי שלנו. ברגע שנפרוץ את דפוס המחשבה הזה – נגלה שאנחנו לא מוגבלים. נכון שהגוף הוא לא בדיוק הסכמה המדויקת ששרטטנו לעצמנו תמיד, אבל אנחנו חזקים וגבוהים יותר מהגוף. אנחנו יכולים להתרומם גבוה יותר, למחוזות של רוח, של כוח רצון, של אמביציה, של אמונה. כשאתה רץ קדימה ומפנים שנולדת כדי לנצח, הקיבעון של תפיסת הגוף נשחק לחלוטין. פתאום מצליחים להביא הישגים רבים, למרות המוגבלות".

במלחמה האחרונה, יש עשרות קטועי גפיים. בימים הראשונים העיסוק נע סביב הצלת חיים וכיון שכך, נעשה שימוש רב בחוסמי עורקים. המטרה הייתה להציל חיים, אבל כיון שלא תמיד הספיקו להתיר את חוסם העורקים בתוך שעתיים שלוש מרגע הנחתו, נעצר הדם שאמור היה להגיע לשריר, וכך נאלצו לקטוע איברים לפצועים רבים. "אני מטפל הרבה בנכי צה"ל, גם בהיסטוריה המקצועית שלי וגם כעת, מגיעים אלי פגועים ממלחמת חרבות ברזל. האג'נדה שלי היא להטמיע בהם את ההבנה שהפציעה המרכזית היא מנטלית. יש לי מטופלים משותקי גפיים שעפים לשמיים, ולעומת זאת, מטופלים עם פציעה חמורה הרבה פחות, שמרגישים נכות מלאה וכיון שכך אינם מתפקדים כראוי, למרות שיש להם יכולת לתפקד. הכל מתחיל מעל הכתפיים. מי שבריא בנפשו ויש לו גנים טובים, הוא ינצח. אני מנסה לעודד את המטופלים שלי. אין ספק שבעזרת האמונה, נצליח בסייעתא דשמיא להתחזק ולהפנים שנועדנו לנצח!"

הריאיון התקיים בזמן שד"ר אהרון דנציגר מקבל את מטופליו בטרם סניף בית שמש, המקום שמעניק טיפול מסור לכל תושבי העיר שגדלה מאד בעשור האחרון, ציבור מכל קצוות הקשת. מנהל הסניף החרדי מחייך ומושיט עזרה מכל הלב לכל מי שנכנס לשם. וזה מרשים. 

סניף טרם מבחינתו הוא פסיפס צבעוני של כל חלקי העם, וזה המסר, לשמור על אחדות, כי זה אפשרי. 

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו