נדמה שאין קללה מעליבה יותר, גם עבור גברים וגם עבור נשים, מאשר להיות "נקבה". הנקביות, כך למדנו, מייצגת חולשה, פחדנות, חוסר אונים, תלות וחוסר שליטה. בגלל הנקביות שלנו כינו אותנו היסטריות, קלות דעת, רגשיות, הורמונאליות ולא יציבות. בגללה הוחלשנו, בגללה פגעו בנו מינית ורגשית. אז מה הקשר בין מנהיגות לנקביות, ולמה להיות "נקבות" זו תכונה חשובה וקריטית, בימים אלה במיוחד, למנהיגות?

אחת הסיבות שנשים נוטות פחות להעמיד עצמן כמועמדות לתפקידי סמכות ומנהיגות פוליטית, במיוחד במישור הארצי, היא שמימים ימימה ספגנו מסרים על כך שהיותינו נקבות (בעלות רחם ואיברי מין נקביים) מייעדת אותנו בעיקר לניהול הבית ותפקודי השגרה המשפחתיים והביתיים, ופחות לניהול ומנהיגות שמחוץ לבית שמצריכים קור רוח, תושייה, סמכותיות, קשיחות ואומץ.

קבלנו מסרים שאנו פחות "יודעות" ומבינות בתחום המדינה, הצבא, הכלכלה וההנהגה, שעדיף שנתרכז במשפחה ופחות נתיימר להחליף גברים במקומות שמצריכים ידע ויכולות כריזמטיות, סמכותיות, והנהגתיות.

אך טבח ה-7.10 ריסק וניפץ לא רק את חווית המוגנות והבטחון של כולנו, אלא גם את פרדיגמת ההרואיזם הגברי ששלטה וטופחה מאז קום המדינה. האתוס הבלתי מנוצח של צבא הגנרלים ומנהיגות זכרית, עליו נשענה תפיסת הבטחון של המדינה היהודית לאחר זוועות השואה, הבטיח "לא עוד", אך לפחות באירועי ה-7.10 הוא נוצח ונכשל כשלון חרוץ.

בתוך הכאוס האימתני שנחווה, היה זה זמנו של הרואיזם מסוג אחר, הסוג שבדרך כלל מתגלה בזמני כאוס ושבר מבעיתים: הרואיזם האימהות. בימים של אחרי ה-7.10, בעת שהצבא ניסה לקום על רגליו ולהתאושש מהתבוסה החורכת, היו אלה האימהות, "הנקבות", שחבשו "חוסם עורקים" על קרעיה המבותרים של הווית האמון הקיומי בבית ומחוצה לו, וכך שמרו בהכרעתן הפנימית האמיצה, על גחלת התקווה וכוחות התקומה.

הרי מי שאחראיות, כנקבות, על התהוותם של חיים חדשים בקרבן, על טיפוחם ועל הזנתם, חייבות להיות גם בעלות אומץ, אחריות, יכולות, עוצמות וכוחות תקומה אין סופיים.

אין מדובר על שמאל מול ימין, או על רדיפת מלחמה מול רדיפת שלום – הרי כפי שאין רחומה, עוטפת ומכילה כמו רחם לעוברה, אין גם אלימה וזועמת כמו לביאה שמגוננת על גוריה. אין עוצמת הענקה, נדיבות ודאגת אין קץ, כמו זו של אמא, כמו שאין מחמירה ואכזרית כמו אם שיוצרת מרחב בטחון עבור עולליה, בג'ונגל חייתי או אנושי.

נקביות היא לדעת להיות בית מעניק חיים ומגונן על חיים. בבית יש רכות ודאלוגיות מבפנים, אך קשיחות והחלטיות כשצריך וחיוני כלפי חוץ. הידע של "הנקבה", יודעת כל אמא, הוא ידע חיוני ומורכב של פתרונות יצירתיים ומאזנים, בו זמניים, ומציאת דרכי מוצא גם כשנדמה שכלו כל הקיצים.

אנחנו שיודעות לג'נגל כל כך טוב בכזאת מומחיות בין מטלות והאחריות הרבה של חיינו, ושיודעות לבנות ולהחזיק את הבית הפרטי שלנו בכזאת חוכמה ובינה, מכילות בנו גם את היכולות להחזיק ולחזק את הבית הקולקטיבי-לאומי שלנו.

אנו שיודעות לצקת חווית מעטפת ומוגנות במשפחה הפרטית שלנו, נדע לחולל ולחדש את חווית המוגנות האזרחית והלאומית של המדינה האהובה והמשוסעת הזו. אנחנו כנקבות, כנשים, הן המנהיגות, שהארץ הזו והעם הזה, צריך ומחכה לו.

מנהיגות שירחיבו את דאגתן, אחריותן, חוכמתן, תבונתן, גבורתן ועוצמתן, מהבית המשפחתי לבית הרחב יותר – הלאומי והמדינתי. בעת משבר שכזו, זוהי העת לבנות ארץ חדשה, והרי נאמר כבר במקורותינו: "חדשה בארץ נקבה תסובב". הגיע זמנה. הגיע זמננו.

———————–

ד"ר דבורה לדרמן דניאלי היא רכזת התכנית למנהיגות נשית במכללת דויד ילין ומרצה במיזם "להיות נקבה משפיעה בעולם".