הרב יצחק שילת: "הארכת חיים – לא בכל מחיר"

  אילוסטרציה שאטרסטוק

בשבוע החולף עלה לכותרות צירוף המילים המצמרר 'המתת חסד'. בדברים דלהלן לא אתייחס למקרה הספציפי שדובר בו, שאינני בקי בפרטיו. באופן עקרוני: המתה – כפעולה אקטיבית – אינה חסד. המתה היא רציחה. זוהי עמדתה החד-משמעית של ההלכה היהודית, וגם עמדתם של אנשי משפט, מוסר ורוח רבים בעולם כולו. אולם, דוקא בעת סערת הרגשות המתקוממים נגד האפשרות שתהא כזאת בישראל, ובעיצומו של מאבק בלתי מתפשר שחייבים לנהל נגדה – יש לתת את הדעת לסוגיה אחרת, קרובה לזו, שאנשי הלכה מובהקים ואנשי מקצוע מוּדעים לה, אך דומה שלציבור הרחב היא אינה מספיק נהירה.

הסוגיה היא: האם חייבים להשתדל להאריך את חייו של אדם בכל מצב ובכל מחיר? האם הערך של קדושת החיים פירושו שכל רגע נוסף של חיים – בכל מצב שבו האדם עדיין מוגדר כחי, גם אם הוא סובל ייסורים נוראים ומייחל למותו – הוא ערך עליון הדוחה כל שיקול אחר?

אתחיל מהשורה התחתונה: גדולי הפוסקים של הדורות האחרונים סבורים שאין הדבר כן. ה'חזון איש', הר"מ פיינשטיין, הרש"ז אוירבך והרי"ש אלישיב זצ"ל, הורו, כל אחד בסגנונו, שיש מצבים שבהם אין חובה על חולה סופני לקבל טיפול שיאריך את חייו, ואין חובה על הרופא לתת לו טיפול כזה.

ה'חזון איש' אמר כמה פעמים לגבי חולה סופני: "אדם איננו חייב להאריך חיי ייסורין שלו" (כך מסר בשמו תלמידו הר"א פרבשטיין זצ"ל, הובא בספר 'רפואה והלכה הלכה למעשה', עמ' 504). הר"מ פיינשטיין כתב: "דכיון שאינו לרפאותו אלא להאריך חייו איזו שעה, אם חיי השעה שיחיה על ידי האמצעים של הרופאים יהיה בייסורים – אסור" (כלומר: אסור לרופאים לעשות זאת אם אין זה רצונו; 'איגרות משה' יו"ד, ח"ב, סי' קע"ד). הרש"ז אוירבך כתב: "אם החולה סובל מכאבים וייסורים גדולים, או אפילו סבל נפש חזק מאד… מותר להימנע מתרופות הגורמות סבל לחולה, אם החולה דורש את זה, אולם אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו רצוי מאד להסביר לו שיפה שעה אחת של תשובה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" ('מנחת שלמה', ח"א, סי' צ"א).

ובתשובה שנכתבה בשמו של הרי"ש אלישיב, אודות חולה סופני שביקש שכאשר לא יוכל לנשום בכחות עצמו לא יחברו אותו למכונת הנשמה: "מותר לחולה שאי אפשר לרפאותו, אלא אך ורק להאריך תוחלת חייו בחיי שעה, והדבר כרוך בייסורים, לוותר על הטיפול" ('נשמת אברהם', יו"ד, עמ' תפ"ח).

ההבדל הקריטי הוא בין הימנעות מטיפול, לבין עשיית מעשה בידיים, כגון הזרקת חומרים גורמי מוות, או ניתוק ממכונת הנשמה בעת פעולתה (לאדם שעדיין מוגדר כחי, גם אם הוא "צמח". מוות מוחי-נשימתי זוהי סוגיה אחרת, חשובה מאין כמוה לענין תרומת איברים, ואין כאן מקומה). צריך לדעת שלחולה סופני הרוצה – או אם אינו יכול להביע את רצונו: משפחתו רוצה – לנסות לקבל טיפול בעזרת מכשיר חשמלי, כגון הנשמה מלאכותית, שאפשר יהיה לסגת ממנו ולהפסיקו – קיימת האפשרות להפעיל את המכונה לזמן מוגבל בעזרת קוצב זמן (TIMER), ולהחליט בכל פעם מחדש האם לחדש את פעולתה (ר' תשובותיהם של הרי"י נויבירט זצ"ל ויבל"ח הר"א נבנצל שליט"א בספר 'אסיא', יא, עמ' 332).

עד כאן בקצרה לגבי ההלכה. כמובן שהלכה למעשה יש לשאול בכל מקרה ומקרה פוסק מובהק, שכן הפרטים משתנים ממקרה למקרה.

לא להתעלם מזעקתו של החבר

באשר לצד הרעיוני של הענין: ב'ספר חסידים' של ר' יהודה החסיד, ראש חסידי אשכנז, כתוב לאמור (סי' רל"ד): "עת למות. למה הוצרך קוהלת לומר כן? אלא כשאדם גוסס, כשנפש אדם יוצאה, אין צועקים עליו שתשוב נפשו, כי אינו יכול לחיות כי אם מעט ימים, ואותן ימים יסבול ייסורים". כשם שכל רגע של חיים בעלי משמעות לא יסולא בפז, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא, כך רגעים של חיים שבהם אין האדם יכול להוסיף בעבודת ה' כלום, אדרבה, הייסורים רק טורפים את דעתו – ורק הוא יודע זאת, "לב יודע מרת נפשו" – נאמר עליהם "עת למות", עת לתת לטבע לעשות את שלו, ולא להתערב.

מצות "לא תעמוד על דם רעך" פירושה: אל תתעלם מזעקתו של רעך, המפורשת או האילמת, הקוראת לך להציל את חייו. אין פירושה לכפות עליו חיי שעה שאין בהם חפץ (ר' דברי הרז"נ גולדברג שליט"א ב'עמק הלכה – אסיא', עמ' 72). ושוב: הכל בתנאי שאין מדובר חלילה בפעולה אקטיבית, של התאבדות או של המתה. את החיים נוטל מהאדם רק הבורא ברוך הוא, שנתנם לו. "אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא".