"גוף שלא מכיר מגבלה או פיקוח על סמכויותיו, נועד לשלוט ולהשליט ולא להתדיין", את הדברים האלה אמר על פי מספר דיווחים ווינסטון צ'רצ'יל במהלך דיונים לאחר סוף מלחמת העולם השנייה בדבר הקמת ארגון מחליף ל"ליגת האומות", ארגון שהפך בסופו של דבר לאו"ם.

צ'רצ'יל אמר את הדברים מתוך חשש שההצעות דאז לסמכויותיו של האו"ם, שהיו גורפות ומחייבות באופן גלובלי, והיו מעניקות לארה"ב בה שוכנים מתקני האו"ם, עוצמה בין לאומית לא מרוסנת.

במחשבה על דבריו של צ'רצ'יל, שנאמרו מחשש לסמכות חיצונית לא מוגבלת שתשליט "כללים" ו"מוסר" על פני אנשים שמעולם לא בחרו בכך, עם המחשבה הזו יש להביט בבג"ץ לאור החודשים האחרונים, ולשאול את עצמנו, האם קיימת אפילו מגבלה אחת על סמכותו של בג"ץ מאז נדרסה הרפורמה תחת גלגלי ה"צדק" של אסתר חיות?

בג"ץ המרבה להלונן על מיעוט בשופטים, ועומס פקידותי, הציף את שולחנות בית המשפט בכל הבא ליד החודשים האחרונים:

בג"ץ קבע ממש היום כי למבקר המדינה, הגורם היחיד מוסמך על פי חוק לבחון את התנהלות גופי המדינה, אסור לבחון את התנהלות צה"ל לקראת טבח אוקטובר.

בג"ץ עוסק באופן לא נתפס במהלכים הצבאיים ברצועה בזמן מלחמה, פוסק צווים על תנאי בנושא סיוע ההומניטרי לאויב בזמן מלחמה, ומגביל מחוץ לפרוטוקול את התנהלות צה"ל ברצועה, כפי שעל פי מספר דיווחים הדיונים בבג"ץ הם חלק מהסיבה להפוגה ההומניטרית החד צדדית עליה הכריז צה"ל ברפיח.

בג"ץ עוסק בתנאי אסירי מלחמה בשדה תימן, בזמן המלחמה.

בג"ץ אף עוסק בעתירת אל-ג'זירה, ערוץ שהוא זרוע של השלטונות הקטארים, כנגד החוק המגביל כלי תקשורת בעלי אינטרסים זרים, שנקבע כי הם פוגעים בביטחון המדינה.

בג"ץ אף עוסק במינויים פנימיים בבית המשפט עצמו דרך עתירות חיצוניות, ופרסם צו המחייב את שר המשפטים לקיים דיון במינוי נשיא קבוע לבית המשפט העליון, דבר שבכל גוף אחר היה מפורש כניגוד עניינים בוהק.

בעבר טען נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק כי "לשופטי בית המשפט העליון אין ארנק ואין להם חרב", פרפזה על ביטוי פילוסופי משפטי שמשמעותו כי לשופט אין סמכויות על צבא, הפעלת כוח או הסטת תקציבים, שכן בכל דמוקרטיה מתוקנת אלמנטים אלה של ריבונות נתונים בידי הרשות המבצעת והרשת המחוקקת.

על פי גישה זו, בג"ץ ידע בעבר גם לפעול במהלכים מעודנים, ארוכי טווח, על מנת לתת את אותותיו בחוקי המדינה.

אך נראה שמאז ריסוק הרפורמה על ידי גדודי קפלן, בג"ץ עבר שינוי גישה מהפכני. בית המשפט העליון בישראל גילה שהוא בית הדין היחיד על הפלנטה, שאכן יש לו ארנק ואכן יש לו חרב.

בהבל פה, גרמה במשך קרוב לשנה נשיאת בית המשפט דאז אסתר חיות למשיכת השקעות מישראל, פגיעה בכלכלה, בערך המטבע ובתפקוד העסקי הכולל במדינה.

באותו הבל פה, הוציאה עשרות אלפי אזרחים מוסתים אל הרחובות, שאיימו תחת כל עלה רענן כי אנחנו "פסע ממלחמת אחים", תקפו ארגונים ונבחרי ציבור, שיבשו את חיי האזרחים ואיימו על יציבות המדינה והצבא.

מאז גילה בית המשפט העליון כי אין עוד סיבות להתנהל בעידון ובחיכום, הרי בכל מקרה אין שום מגבל על כוחותיו, ומי שינסה להגביל את כוחותיו ימצא את עצמו נתון לחסדי גדודי קפלן.

אני מציג בפניכם שוב את ציטוטו של ווינסטון צ'רצ'יל: "גוף שלא מכיר מגבלה או פיקוח על סמכויותיו, נועד לשלוט ולהשליט ולא להתדיין", ומניח בפניכם את השאלה, האם בג"ץ עדיין יכול להיקרא בית דין, או שמא הפך להיות בית מחוקקים שני המבקר את החלטות הממשלה והכנסת ללא שום מגבלה או נוהל המגדיר את סמכותו?