נמצאים אנו בשלהי ימי ספירת העומר המהווים את המעבר בין פסח לשבועות, ימים בהם אנו עסוקים בהכנתנו למתן תורה, מושכל ראשון בהכנתנו הנפשית נעוץ ביחסנו הפנימי לתורה ובפרט לחכמיה המהווה ערובה להשפעתה הברוכה של התורה על מכלול חיינו.
בשנים האחרונות קיימת תופעה שהולכת ומחלחלת בקרב הציבור הדתי, נורמה מסוכנת שאינה מבחינה בין תלמידי חכמים שעמלים שנים בלימוד תורה לאורכה ורוחבה, לבין פובליציסטים ואנשי הגות שמלהגים להנאתם טורים בעיתון ברשת ובקבוצות ייעודיות, ובעזות פנים מרשים לעצמם לבקר ולחלוק על ת"ח בפרהסיה.
התופעה מואצת בימים האחרונים סביב הבחירות לרבנות הראשית. זרעי הפורענות הללו אינם חדשים, הם נזרעו החל מתקופת ההשכלה ובמדינת ישראל המתחדשת. להבנתי התופעה החלה לפני למעלה מ40 שנה ודווקא ע"י אחד משרי הממשלה עטור כיפה לראשו שראה את אוניברסיטת בר אילן כעתודה הרוחנית של האומה שצריכה להחליף את המודל המיושן של בית המדרש, ולא חסך מאמצים בתפקידיו בממשלה לקדם זאת.
כחלק ממגמה זאת אנו רואים את ההשפעה באתרים או עיתונים מגזריים, שעמדה של 'איש רוח' במקרה הטוב שווה לגדול תורה ולרוב אף עודפת עליה. זאת ועוד, פוליטיקאים חובשי כיפה שברגע היכנסם לתפקידם הפכו בין לילה לאנשי חזון ובלי למצמץ 'מבקרים ומטיפים לרבנים', זאת חרפה שאין לה מחילה.
התופעה אינה קיימת רק בקרב הזרם הדתי ליברלי, אמנם גיחזי נצטרע ונחשב כמת אך חי ובועט בכל דור וכמעט בכל ציבור. האם בתוככי העולם השמרן/ התורני המצב משופר יותר!? כנראה שלא. בקרבנו פובליציסטים/יות מוכשרים וידועים, בוגרי ישיבות לשעבר, שלא מונעים עיטם מלבקר ת"ח והפכו את עצמם להיות אלו שמגדירים את סדר היום הערכי בתוככי החברה בכלל והדתית בפרט, ולעיתים אינם מהססים להביע אף עמדה הלכתית בסוגיות מורכבות למרות שאינם מבינים בין ימינם לשמאלם. ונורא מכך אף מחלקים ציונים לרבנים וככל שמבחינתם הרב שמרן או לא יורד לסוף דעתם הרחבה, אזי הוא הזוי חשוך/ מנותק/ מפלג וכו', ויש לקרוא אותו לסדר, ובמצבים מסוימים אף להוקיע אותו.
ושלא נתבלבל, בהגדרתם חלק מהכותבים דנן הינם שמרנים ואדוקים בתורה ובמצוות אך בדרכם מבזי ת"ח בראש חוצות במודע או שלא במודע, לדאבון הלב כבודם של תלמידי החכמים שהיא היא הערובה להשפעתה של התורה בקרב האומה, נשחק ציבורית.
אין בכוונתי לדרוש שלטון על הדעות והמחשבות. גישה זאת מסוכנת ועשויה ליצור מונופולים מסוכנים והרסניים בקרב אליטה רבנית שאינה ראויה להתהדר בכתרה של תורה. במקורות רבים חז"ל ראו בבירור התלמודי את הדרך האולטימטיבית לבירורה של האמת. יחד עם זאת קיימים קריטריונים מוסריים מאוד ברורים מי ראוי לחלוק על תלמידי חכמים ומהי הדרך הנאותה לכך.
רבנו הרמב"ם העביר ביקורת חריפה על גאלינוס למרות שראה בו גדול הרופאים בכל הזמנים והתפעל 'מטוב הבנתו וזכות רעיונו', אך ברגע שכתב במדעי האלוקות שחרגו מתחום מומחיותו ראה בכך הרמב"ם 'מחלת נפש' "שכמעט שאין ניצול ממנה כי אם אחדים".
בציבור החרדי יחס זה מתוקן יותר, פובליציסטים לא יעזו לחלוק בפומבי ולבקר עמדות של רבנים, שם ההיררכיה ברורה, מבחינתם כבוד תורה הינו ערך יסוד. הערובה להשפעה ברוכה על עם ישראל שכל כך משמעותית בציבור הדתי, נתונה בכך אם אלו שיתוו את הנהגת האומה יהיו תלמידי החכמים ועמלי תורה או שמא פוליציסטיים וצייצנים' מוכשרים ככל שיהיו. יתרה מזאת, בעבר היה ברור ומקובל שרבנים שלא היו אנשי הלכה מובהקים, דבריהם לא קיבלו משקל ציבורי משמעותי, לדאבון הלב המציאות כיום הפוכה לגמרי בכל קנה מידה ומי שרק עבר בשערי בית המדרש ואף לשנים בודדות מעז לחלוק ולדבר סרה בחכמי התורה.
אז אם בקרבנו יש ביזוי כלפי רבנים באשר הם גדול כקטון, אז מה נלין על ליצני הדור שמלעיזים על התורה והוגי אמריה. לא חרבה ירושלים אלא שהושוו קטן וגדול. לכל אחד מאיתנו יש אחריות על כבודה של תורה ובידינו לשמר ערך עליון זה, הדבר נתון בידינו במישורים רבים שמרביתם מתכנסים למקום אחד, במתן במה והיותנו קהל לכאלה שאינם מיקרים ומכבדים תלמידי חכמים, כאלה שהם נטולי אחריות ציבורית למה שהם כותבים ומהלגים בציניות ובבוז על ת"ח.
האמנם ראוי שנהיה עבורם קהל? החל ממסגרות ללימודי תורה ויהדות וכלה בהיותנו מנויים על עיתונים או חלק מקבוצות ברשתות חברתיות לסוגיהן, בהן עוסקים בסוגיות הלכתיות או ערכיות ורוחניות ע"י כאלה שאינם ראויים לאצטלה זו.
לכן, דווקא בימים אלו כחלק מההכנה האישית והציבורית לקבלתה של תורה, אנו נדרשים להרבות את כבודה שהוא כבוד שמים שהוא כבודם של הוגיה ולומדיה באמת ובמסירות ובשלמות הדעת וכדברי מרן הרב קוק "והכבוד האמיתי הוא השכל האלהי הטהור, אין כבוד אלא תורה".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
