רגע אחרי שהורדתי את הכביסה בהיסטריית ל"ג ול"ד בעומר, ניסיתי להבין את הסכיזופרניה של הרבנות הראשית: מצד אחד ה'עמך' חוגגים בל"ד בעומר מצד שני הרבנים הראשיים גם אם לשעבר, משתתפים בהילולת מירון במועדה.
הדבר ששיקף לי לעומקו את ההבדל שבין ל"ג בעומר לל"ד בעומר ואת ההבנה שלמעשה קיים כאן מאבק תרבותי. בין הילולת רשב"י לבין הקומזיץ הישראלי, ארע- כשנקלענו כל המשפחה ממש בטעות, לבית המדרש של חסידות צאנז בנתניה. שם גילינו מחזה נדיר ומרגש. מאות חסידים עומדים על טריבונות ועוברים כבני מרון בתורם לשפוך כד שמן קטן על מבנה מדורה שנראה כמו עוגת קצפת חתונתית. אחרי שעות של שירים והתרגשות מגיע האדמו"ר בכבודו ובעצמו נושא נר עצום של הבדלה ומדליק את הקונסטרוקציה שבוערת בחום אימים, וכולם נכנסים לאקסטזה של ניגונים. וילדים מתוקים מחכים לתספורת מחכים לבושים כנסיכים במקום מיוחד משלהם.
בהחלט לא דומה לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה עם תפוחי אדמה שרופים המומרים כעת במרשמלו אמריקאי קל לעיכול וללא סיבוכים מיותרים.
צילום: lag baomer (8)יש הבדל בין שני הטקסים
אחרי שנים של בהייה באש בל"ג בעומר ותחקיר על גחלים אלו ואחרים עם שירים שהשתנו עם השנים והפכו להיות צרחנים ומרדנים יותר ויותר. ל"ג בעומר הופך לפולקלור ישן ודחוק שאבד עליו הכלח. ומצטרף לשורת חגים עממיים שצריכים שיפוץ עם השנים: ט"ו בשבט, יום העצמאות יום ירושלים וכו'.
היומיים האלו של ל"ג בעומר שפתאום נולדו (איסרו חג?), מאפשרים מצד אחד להנות גם מזה וגם מזה למי שרוצה ומצד שני מחדדים בצורה ברורה את ההבדלים שבין טקסי האש השבטיים הללו.
==
נעה לאה כהן היא מרצה לאמנות, אוצרת ומבקרת עיתונות.
תגובות