הרב אבינר על הרב טאו: גדולים חייבים להיות חריפים

שאלה

מקובל לומר שהישיבה שממשיכה בצורה הכי מדויקת את דרכו של מרן הרב קוק זו ישיבת הר המור. דרכו של מרן הרב קוק היא להכיל את כל השיטות ולמצוא את האמת, הניצוץ האלוקי שבכל דבר, גם כשזו שיטה ששונה מעט מדרכנו.

אולם במהלך הבחירות לרבנות הראשות לישראל נראתה דרכה של ישיבת הר המור הפוכה לגמרי משיטתו של מרן הראי"ה- שלילה מוחלטת של אחד הנבחרים, מבלי מוכנות אפילו לנסות ליצור מעט שיתוף פעולה יחד, כמו כן היו גם אמירות חריפות על רבנים מישיבה אחרת שלא תואמים את דרכה של הר המור. הדברים הגיעו לידי כך שהרב טאו הכריז בפומבי על רב אחד שאין לקרוא לו רב.

 יש תחושה בציבור שהר המור תופסת את עצמה כאילו היא צודקת בכל, ולא משאירה מקום לדרכים אחרות. האם זו דרכו של מרן הרב קוק? אם מישהו לא חושב כמוני צריך לחלוק כדרכה של תורה, אך לא כך. האם מרן הרב קוק היה נוהג כך בעצמו?

תשובה

דבר ראשון, הערה העקרונית: הנושא הוא לא ישיבת הר המור, אלא הגאון הרב צבי ישראל טאו. הנטיה הזו, שכאשר רוצים לחלוק על מישהו לא להזכיר את שמו אלא את שם המוסד, זו שיטה נוחה להתקפה, כי במקום להימצא מול בן אדם, נמצאים מול חיה פוליטית. חיה פוליטית קל להתקיף. אם כן, כל זה נגד הג"ר טאו. אמנם מן הסתם מי שהולך ללמוד בהר המור מסכים איתו, יותר או פחות, אך לא נגדם מכוונת הביקורת בשאלה אלא כנגד הג"ר צבי טאו.

השאלה עצמה מבוססת על שתי הנחות: הנחה עקרונית, שמטשטשת בין מלחמת דעות לבין מלחמה אישית והנחת ניתוח המציאות המטשטשת את חומרת המצב.

ההנחה העקרונית לגבי מלחמת הדעות אינה נכונה. נכון שבמלחמת דעות צריך אהבת ישראל וצריך להכיר את נקודת האמת שבכל אחד. אבל בדעות מוטעות באופן חמור צריך להילחם מלחמת חורמה, אחרת זה חוסר אחריות. זו גישה פלורליסטית האומרת שכולם צודקים, שכל הדעות אותו דבר, כמו שאמר הרקליטס היווני: "אין אמת מוחלטת, הכל יחסי, אפילו בן אדם עצמו יום אחד חושב ככה, יום אחד חשוב אחרת". זה לא נכון, יש דעות שהן רקב.

נכון שמרן הרב קוק כותב בספר 'אורות' ובספר 'אורות הקודש' שצריך לראות את הטוב שבכל דעה. אבל באגרותיו, 'אגרות הראי"ה', שהסביר רבינו הרב צבי יהודה קוק שהן שימוש תלמידי חכמים למרן הראי"ה, כשהרב לא מסכים עם משהו הוא מתבטא בחריפות, בכל התחומים. לא לבלבל- יש לימוד תורה תאורטי מופשט הכתוב בספר 'אורות' ו'אורות הקודש' ויש שימוש תלמידי חכמים אותו לומדים מ'אגרות הראי"ה'.

מרן הרב קוק כתב באיגרות בחריפות גדולה הרבה פעמים. הרב כתב באחת מאגרותיו: "אם אינכם מסדרים תרומות ומעשרות ביקב, אני מסלק את ההשגחה ולא תוכלו למכור", זה כתוב בצורה חריפה. פעם מרן הרב קוק כתב להגרי"מ חרל"פ: "כבודו יזהר ממה שאומר פה, אם לא יחזור בו הוא קוצץ בנטיעות". "קוצץ בנטיעות" זהו סוג של כפירה. גם לרב יחיא קאפח, שאמר שהזוהר הוא לא תורה שבעל פה, כתב: "כבודו יחזור בו, אם לא- אנו מכריזים עליו כמי שכופר בתורה שבעל פה". אלו דברים חריפים מאוד. ויש איגרת לרבני אגודת ישראל שרצו להכשיל את הצהרת בלפור, איגרת חריפה שאי אפשר לתאר, הרב כותב שם: "זו טינה ישנה שלא רוצים לקבל כל סימן של תחיה באומה". מרן הרב קוק מדמה שם את אגודת ישראל לנצרות, זו איגרת כל כך חריפה שהרב צבי יהודה החליט לדלג על מילה אחת או שתיים בהדפסתה.

גם בשו"ת אורח משפט מרן הרב קוק כותב בחריפות על רב שרצה להתיר כדורגל בשבת: "הכותב הזה, שמתואר הוא בשם רב… והנה הארכתי בדברים כ"כ פשוטים, כדי להודיע לרבים שחלילה לסמוך על קולותיו של הכותב הנ"ל, ולא זו הדרך לישר דרכי התורה בישראל ובא"י לומר שצריכים ידיעת המקורות, ולהורות לגמרי בהעלם עין מהמקורות, שהיא הוראת טעות ומכשול. אבל באמת השטחיות מצד איזה שלמדו קצת, והבורות ואי הידיעה מצד ההמון, הן הן גורמי התקלות בכל ערכי החיים שלנו" (שו"ת אורח משפט, סימן קנב, עמ' קפד-קפה).

כל אלו הן התבטאויות כלפי תלמידי חכמים, ולמרות זאת הרב התבטא בחריפות. מכיוון שבמלחמת הדעות אי אפשר לשתוק, אבל זה לא אומר שלא אוהבים את האנשים עצמם. כאשר יש דעות שהם כרקב לבית ישראל חייבים להילחם נגד הדעות האלה בכל תוקף ובכל החריפות ובמילים ברורות. צריך לדבר עברית ברורה.

זו לא סתירה, רבנו הרב צבי יהודה אמר שחשוב שאדם יתרגל לדבר בלשון נקיה. יש להתרחק מגסות בדיבור ולהתפלל לעדינות המידות. הגמרא בפסחים (ג א) מסתמכת על פסוק מפרשת נח (בראשית ז, ח): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עִקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר: 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה'". הביטוי "טמא" אינו כל כך נקי ולכן הכתוב שינה שמונה אותיות וכתב "לא טהור" במקום "טמא". שאלו הראשונים: הרי בפרשת שמיני כתובה כמה פעמים המִלה "טמא"? ומשיבים שבפרשת נח זה לא נוגע למעשה, זה לא משנה לך אם היא טהורה או טמאה. אבל כשמדובר למעשה, לדעת מה מותר לאכול, צריך לומר בפירוש שטרף וטמא זה טרף וכשר זה כשר.

מעשה במגיד מדובנא שהגיע לכפר נידח, היה חסר עשירי למניין והרב הצטער על כך מאוד. שאלוהו אם מותר לצרף את "חיימק'ה הגנב". גער בהם: "חס ושלום, אין לכנות יהודי בשם כזה!". הלכו לקרוא לאותו "חיימק'ה" וקיבלוֹ המגיד בכבוד גדול: "שלום עליך, ר' חיים". למחרת חיפש המגיד שליח כדי להעביר סכום כסף לעיר הסמוכה. הציעו לו את "ר' חיים". תמה המגיד: "איך חשוד בגניבה יהיה שליח להעברת כסף?". הזכירו לו שהוא בעצמו כיבדוֹ וקרא לו "ר' חיים". הסביר המגיד שיש חילוק גדול: כשמדברים סתם על יהודי אסור לקרותו גנב, אבל כשהדבר נוגע למעשה- להפקיד בידו כסף לדבר מצוה- אז בוודאי צריך לדעת דברים ברורים, אם הוא גנב או לא.

אי אפשר לדבר בלשון עדינה כאשר יש חשש שיכשלו בעקבות זאת, במקרה כזה המכריע היא החשיבות לומר את הדברים בפירוש (ועיין שיחות הרב צבי יהודה – בראשית סדרה א אות 3. עיין עוד בספר אורות עמ' קל).

בגמרא סנהדרין (צט, א) רבי הילל [לא הלל הזקן] אמר דברים נוראים ואיומים: "אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה". כלומר, שהייתה הזדמנות חד פעמית לביאת המשיח בדמות חזקיה מלך יהודה, והיא הוחמצה. אמר רב יוסף: "ימחל לו ד'" רב יוסף התכוון שלהגיד שאין משיח זו עבירה, זו התבטאות חריפה. מצד שני, רב יוסף פנה לרבי הילל בכבוד- דיבר איתו בגוף שלישי. הוא התבטא גם בכבוד וגם בחריפות (עיין שו"ת הרדב"ז ד, קפז. מאמרי הראי"ה עמ' 56).

גדולים חייבים להיות חריפים

לא כל אחד יכול להעז להיות חריף. אבל גדולים חייבים להיות חריפים, אחרת יהיה חורבן של עם ישראל. לא מספיק שיעורים בספר אורות, צריך מסגרות וחוקים, ככה מתנהלת מדינה. על זה מרן הרב קוק בזבז שעות וחודשים ושנים, במקום לשבת וללמוד תורה. החרדים לא מוסרים את נפשם על כך, יש להם בתי דין שלהם, כשרות שלהם, הכל משלהם, הם נמצאים במדינת הציונים האומרת שטויות אבל זה לא נוגע להם, הם מסודרים. ודאי שהחרדים מוכנים להילחם על קיום התורה במדינה, אבל לא במסירות נפש, כי בעיקר הם רוצים להציל את הציבור שלהם. החרדים מרגישים כמו אדם שטובע. אדם שטובע לא יכול להציל אחרים מלטבוע. הם אומרים שהם לא יכולים להציל הכל אז מרימים ידיים ויצילו את עצמם, אבל לא בגלל שהם לא אוהבים את עם ישראל.

אבל לנו יש אחריות על כל כלל ישראל, לכן גדולי ישראל צריכים לצעוק ולדבר חריף. זה לא עבודה שלנו. גם רבני ישיבת הר המור לא עסוקים בזה, הם לומדים תורה כל היום, אוהבים מכבדים ומנשקים את כל הרבנים. בשביל לצעוק יש את מנהיגי וגדולי הדור, בין שהם דתיים- לאומיים בין שהם חרדיים. אי אפשר שמנהיגי הדור ישבו בשקט.

הנושאים שעולים לדיון כעת הם נושאים חמורים. חוק ברית הזוגיות משמעותו היא הריסת קדושת הנישואין בישראל. חוק "פתיחת אזורי הרישום לנישואים" יגרום לבעיות חמורות, כי תמיד יש רבנים שהולכים לא לפי הפסק המקובל בישראל וירשמו גם זוגות עם בעיות בגיורם וביהדותם. רוצים גם לחוקק חוק שבתי דין רבניים לא יוכלו להחליט בדיני ממונות בגירושין בין בני זוג, המגמה בחוק זה ובכלל היא לחסל את בתי הדין הרבניים. בנוסף, רוצים להתיר לפתוח בשבת מקומות בילוי ותחבורה. יש הרבה מהקלקולים האלו שנתמכו ונתמכים היום בעקיפין על ידי תלמידי חכמים ורבנים שהם אנשים טובי לב ויש להם הרבה ניצוצות ומתכוונים במעשיהם אלו לטובה, אבל אלו מעשים לא טובים.

נשאלה השאלה מה מרן הרב קוק היה אומר היום. את התשובה לא צריך לנחש, היו לו בעיות כאלה, צריך לקרוא את האגרות ולראות. מי שלא לומד את האגרות מכיר רב קוק תיאורטי, שמחבק את כולם ומחייך לכולם ומלטף את הניצוץ שבכולם. צריך לראות באגרות שיש גם דברים חריפים, אבל זה לא סותר את האהבה לכל אדם. הכלל הוא: חילוקי דעות – מותר, חילוקי לבבות – אסור.

==

הדברים נאמרו בישיבת עטרת ירושלים. והועלו על הכתב על ידי הרב מרדכי ציון.