לפני כמה שבועות ישראל הראל, יו"ר מועצת יש"ע והיום עומד בראש המכון לאסטרטגיה ציונית, הרצה באוניברסיטת חיפה על "הפוסט ציונים דתיים".

הראל התייחס לתופעה אותה הוא מגדיר "פוסט ציונות דתית", אנשים בתוך המחנה הדתי-לאומי שבונים אידיאולוגיה חדשה, אלטרנטיבית לתנועת הציונות המוכרת, ולמעשה כבר פיצלו את המחנה הדתי-לאומי לשתי תנועות שבחרו את דרכן:

"הפוסט-ציונים הדתיים טוענים שהציונות הקלאסית מתה ולכן צריכים להקים ציונות חדשה ששונה במהותה מהציונות הקלאסית. הפוסט ציונות אומרת שממילא המפעל הציוני פסק להתקיים באופן פרקטי, התנועה לא קיימת יותר ומדינה ללא תנועה לאומית אקטיבית אינה יכולה להתקיים לאורך ימים בתנאים של המזרח התיכון.

קהלים גדלים והולכים תומכים באידיאולוגיה הזאת, ובהם רבנים בכירים ובעיקר פעילי שטח. לטענתם כדי לעצור את השיבוש בתהליך הגאולה צריך תנועה אלטרנטיבית לציונות, מכיוון של חוסן לאומי, של התמסרות עד אין קץ. לכאורה כל חברה צריכה לברך על יסודות כאלה. אבל כשהדברים מושתתים על יסודות שיש בהם אי קבלה של הדמוקרטיה, על הליכה לכיוון של תיאוקרטיה, על חשיבה גאולית, אני חושב שזו אינה תופעה חיובית, והדבר מדאיג אותי כמי שעמד על ברכיו של המפעל הזה ובמיוחד בדאגה למה שיקרה למדינת ישראל בכלל".

הראל התייחס למתח ולקרע בתוך המחנה הדתי-לאומי בין המחנה הציוני-דתי ה"קלאסי" לבין המחנה ה"פוסט-ציוני דתי" כהגדרתו. מתח שכזכור הגיע עד לכדי פיצוץ בשנה שעברה עם פיצול המפלגות בבחירות האחרונות לכנסת, ו"נאום הניאו-רפורמים" של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, בו יצא הרב שפירא בדברים חריפים ביותר כנגד חלקים מהמחנה הדתי-לאומי.

לדברי ישראל הראל, "במחנה הדתי לאומי מתחולל מאבק שכבר אינו סמוי בין המחנה הציוני דתי הקלאסי, המשכו של מחנה תורה ועבודה שכבר אינו קיים, לבין המחנה הפוסט-ציוני דתי המתגבש, וזה מתבטא לדוגמא בתנועת בני עקיבא שאומנם היא עדיין מאוחדת לכאורה, אך היא מפולגת ומשוסעת בתוכה, בין סניפים ובתוך הסניפים עצמם, ואין ספק שהקרקע הפוריה לקרע בציונות הדתית נמצא בחלק שנעשה יותר ויותר חרד"לי-חרדי. זה מאבק אידאי עצום, והיה אם החשיבה החדשה הפוסט ציונית דתית תנצח בה, אזי המדינה עלולה לאבד חלק חשוב ואיכותי מבניה שילכו למחוזות שינתקו אותם מהויה ומשותפות עם כלל הציבור."

עוד ציין הראל כי תנועת מנהיגות יהודית בראשות משה פייגלין היא הביטוי הפוליטי שמייצג בצורה הטובה ביותר את תופעת הפוסט-ציונות דתית.

אחד מנקודות השבר המכריעות בהיווצרותה של התנועה הפוסט ציונית דתית נמצאת לדעתו של הראל במשבר שגרמה העקירה מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון לפני כמעט חמש שנים:

"השיא הגיע לפני חמש שנים עם עקירת היישובים בגוש קטיף כשחלק מהרבנים בהם מהרבנים המובילים הצהירו שהיה לא תהיה ובסוף היה גם היה וזה מסמל לא רק את ההבדלים האידיאולוגיים, אלא גם את ההבדלים המנטליים. מי שמסוגל להגיד היה לא תהיה לא חושב בכלל במונחים ארציים, בודאי לא פוליטיים, וזאת מול האגף שהיה וגם היום הוא עדיין רוב בציונות הדתית שקיווה שהתופעה תיעצר, אבל לא נתן לזה מעמד שמימי. רובנו, אנשי גוש אמונים, הננו ציונים קלאסיים, ולפיכך אנחנו מואשמים בהסכמה לפינוי גוש קטיף, כי אמונתנו היא שבמסגרת ה"יחד" הציוני אסור לסרב לפקודות הצבא ואסור להרים יד על חיילים, כי אז כל המפעל, כל ה"יחד" הזה עומד בסכנה.

וכשזה (ההתנתקות – ד.ש.) קרה, התנועה נכנסה לקו מחשבה שזה קרה הואיל וגם בתוך המחנה לא נשאר הטוהר הציוני האולטימטיבי והוכח שגם הציונות הדתית המגשימה לכאורה איבדה את דרכה, ולכן חייבים ציונות חדשה לחלוטין.

נוסף על כך, בגוש קטיף הנוער לא ידע איך להכיל את שני המסרים המנוגדים של איך לא מתנגדים באלימות, וגם משאירים את האלמנטים של האמונה. זה קרע את הנוער. לא פלא הוא, שכדי לצאת מתוך הקרעים הנפשיים הם מחפשים משהו יותר ברור וישר שלא יתעוררו בו ניגודים בין האמונה הפנימית לבין ההתנהגות החיצונית. לפיכך לדעתם מדינה יהודית יכולה להתקיים רק אם ישמר בה המתח הלאומי והמעשי, ואינה יכולה לעמוד על בסיס האידיאולוגיה הקודמת שנפחה את נשמתה, וכל הנסיגות הטריטוריאליות והאידיאולוגיות מוכיחות את זה. לכן הגיע הזמן להחליף את התנועה הציונית, וכיוון שזה לא יגיע מהכיוון החילוני, זה חייב להגיע מהכיוון שלנו, הגאולי."

ניתן בהחלט לחלוק על דבריו של ישראל הראל, אך אין ספק שדבריו הינם נקודות למחשבה למי שמנסה להבין את התהליכים שעוברים על המחנה הדתי-לאומי לאור האירועים שמתרחשים כל הזמן בתוך המחנה ומחוצה לו, ומשפיעים על דרכו.