הבעיה מתחילה כשלא מבררים את הלכות כיבוש

הדפסה
18.04.12 15:48  כ"ו בניסן תשעב

איך מתמודדים עם מציאות שגרתית של מיליוני אנשים הנתונים, בצורה זו או אחרת, תחת שליטתנו? איך יש להתנהג בסכסוך ארוך טווח, כאשר הכוח הצבאי שבידינו רב מכוחו של הצד השני ללא כל השוואה? בשולי פרשת הסמח"ט טוען קותי גלעד כי יש שאלות שהדתיים פשוט מפחדים להתעסק בהם

הבעיה מתחילה כשלא מבררים את הלכות כיבוש
  מותר או אסור? (צילום מסך)

עוד רגע כמעט, תמה סערת הסמח"ט. הרוחות נחלשו, החדשות התיישנו ושובל של מאמרי דעה אחרונים מנסים לצרף את דעתם לסיפור. מדהים כמה מצלמה אחת פשוטה יכולה להפוך תקרית קטנה וחולפת לסערה תקשורתית עולמית.

ובכל זאת, למרות שמקרה הסמח"ט היה אירוע מקומי ספציפי, נדמה שהוא הצליח להצביע, בצורה ויזואלית יתרה יש לומר, על עניין רחב בהרבה.

עניין זה קשור למימוש זכותנו על הארץ ולדרכי אחיזתנו בה. זהו עניין שעד היום נזנח כמעט לחלוטין על ידי הימין, ובעיקר על ידי הימין הדתי. למען הגילוי הנאות: הכותב אינו ימני. אך דווקא משום כך, אני מצר על טווח רחב של שאלות שנדמה שהימין מסרב לגעת בהן כאילו הן לא קיימות, לא מעניינות, או כלל לא קשורות אלינו.

מהם ההלכות של הכיבוש?

כאשר אנו מפרידים בין חקלאי לבין אדמתו אותה עבד במשך עשרות שנים לצורך בניית גדר הפרדה, כיצד עלינו לנהוג איתו? האם יש צורך להודיע לו מראש? האם יש צורך לפצותו?

כשחיילינו פורצים לבית משפחה באישון לילה בצעקות ובאיומי נשק ומוציאים את כולם לרחוב על מנת שיספרו מידע על בן דודם החמאסניק, כיצד עלינו להתנהג? כיצד מעירים את הילדים? איך מדברים אל הסבתא?

כשאנו מעכבים אדם במשך שעות במחסום בגלל בעיות ביורוקרטיות, מה עושים? האם להציע כוס מים? כסא? מקום מוצל?

עושים לייק לסרוגים ונשארים מעודכנים!

כשאנו הורגים בשוגג 3 בנות של רופא פלשתיני העובד בישראל ומכיר בזכות קיומה, איך מגיבים? מתנצלים? מפצים? מכחישים?

האם ובאיזו מידה מותר לנו לפגוע באנשים שאינם טרוריסטים, על מנת לפגוע במחבל אחד? מה, אם בכלל, ניתן לעשות בכדי להקטין את הפגיעה באותם אנשים, ועד כמה אנחנו באמת משתדלים לעשות זאת?

איך מתמודדים עם מציאות שגרתית של מיליוני אנשים הנתונים, בצורה זו או אחרת, תחת שליטתנו? איך יש להתנהג בסכסוך ארוך טווח, כאשר הכוח הצבאי שבידינו רב מכוחו של הצד השני ללא כל השוואה?

גדעון לוי צריך לכתוב ב'בשבע'

שאלות אלה לא חייבות להיות קשורות לשאלה הגדולה של הסכסוך הישראלי-ערבי, באיזה צד נמצא הצדק. הדילמות האלה הן בינינו לבין עצמנו, בשיח הישראלי היהודי הפנימי. יש רק להכיר בכך שגם המדיניות הצודקת ביותר דורשת התמודדות. גם לה יש מחירים. גם אם כל האירועים המתוארים לעיל חיוניים לביטחון המדינה, זה לא אומר שהם אינם מעוררים שאלות.

העוסק בהן גם אינו חייב להיות שמאלני. יותר מכך, דווקא אנשי ימין השואפים לפיתרון טוב יותר לישראל, צריכים להכיר בעובדה שייקח לו זמן רב יותר להבשיל, ועל כן יש להתמודד באחריות עם המצב הקיים המתמשך כבר עשרות שנים ביהודה ושומרון.

מסיבה זו, אגב, מאמריו הרבים של גדעון לוי על פלשתינים הנפגעים ממדיניות ישראל היו צריכים לקבל במה דווקא ב"בשבע" או ב"מקור ראשון", ולא ב"הארץ" שקוראיו ממילא מעוניינים לסיים את שליטת ישראל בשטחים בהקדם האפשרי.

העם היהודי לא התגאה בכוחו

גאוות העם היהודי מעולם לא הייתה בכוחו הרב. להפך, דוד המלך התגאה בפני גולית שהוא בא אליו "רק" בשם ה', כדי ש"ידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יושיע ה'".

בחסדי ה', זכינו למדינה המחזיקה בצבא החזק באזור. מצב מצוין, אך במובן אחר, רוחני יותר, זהו מצב מוזר. קל לבוא בשם הרוח כשאין לך כוח, וזה מה שעשה העם היהודי ברוב שנות קיומו. קשה יותר, אם כי דווקא עוצמתי יותר, לבוא בשם הרוח כשיש לך המון כוח.

מהי המשמעות הרוחנית של היותנו עם רוחני המחזיק גם בכוח רב? מה כוחו ותפקידו של צבא הבא מתוך נקודת מוצא שכזו? האם ההישענות הבטוחה על הכוח, אינה מונעת מאיתנו לראות את מגבלותיו, ולחשוב לעיתים גם בשפה רוחנית יותר?

ולסיום, נסו להיזכר כמה שו"תים נכתבו על השאלות הנ"ל או על חלקן, כמה מאמרים תורניים נכתבו בנושא, ובכמה דיונים פומביים העוסקים בענייני דיומא הוזכרו דבריו של זכריה: "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'". בואי, בואי הרוח.

==

קותי גלעד הוא עובד סוציאלי תושב ירושלים.