"מאוהב בתורה ובצבא": זכרונות מהרב נחמיה לביא

הבן הגדול שלו אמר שהוא לא קרבן טרור אלא הוא נפל כחייל בקרב בלי מדים. הוא עשה חסד לפרט, והוא עשה חסד לכלל, פרט וכלל, כלל ופרט

"מאוהב בתורה ובצבא": זכרונות מהרב נחמיה לביא
  (צילום: יעקב יברוב)

התכונה הראשית של הרב נחמיה לביא זכר קדוש לברכה הייתה לב טוב, כמו שכתוב בפרקי אבות, אמר רבן יוחנן בן זכאי: "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר: לב טוב. אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם"(פרקי אבות ב ט).

מי שיש לו לב טוב, ממילא יהיו לו כל המעלות האחרות. יש משל במדרש: אדם עשה טובה למדינה, והמלך שאל אותו מה הוא רוצה בתמורה. אתה רוצה שאמנה אותך שר? בתי לנישואים? ראש הצבא? אולי אתן לך ארמון? מדינה? אוצרות זהב?  השיב: אני רוצה את הנסיכה. אכן אם יתחתן עם הנסיכה, ממילא יהיה לו הכל.

יש שני סוגים של לב טוב: לב טוב בטבע ולב טוב בעמל. איך אפשר להבחין ביניהם? במצבי לחץ.  מי שיש לו לב טוב בעמל במלחמה כנגד אויב היצר הרע, לפעמים קורה שהאויב פורץ. למשל, ב"ה במדינת ישראל יש שלום, שקט ושלווה, אך האויב לא נעשה חברנו, ולפעמים הוא פורץ לפגוע בנו. וכן אדם ניכר בכעסו. אבל מי שיש לו לב טוב בטבע, אז גם בשעת לחץ וכעס, הוא נשאר עדין.  וכך היה הרב נחמיה. הוא אף פעם לא כעס, אף פעם לא התעצבן. כלומר, הלב הטוב אצלו היה בטבע.

הלב הטוב הזה התגלה גם כלפי הפרט גם כלפי הכלל. כלפי הפרט, גם במובן הגשמי גם במובן הרוחני. במובן הגשמי, הוא תמיד הזמין תלמידים הביתה בשבת, בימים טובים, בפורים, התלמידים הרגישו שם טוב, הרגישו שהם רצויים, שהם אהובים. אמר: בואו, בואו. יש תלמידים, ובמיוחד חלשים, שבשבילם זה פיקוח נפש. לפעמים המצב בבית אצל המשפחה לא מתאים להם, והנה יש מפלט חיים אצלו, בו הרגישו שהם בני בית. זה חסד רגשי מעשי.

במובן של חסד רוחני, הוא היה ר"מ שבו"שים, קיבל תלמידים חדשים באהבה, עזר להם, עודד אותם, לימד אותם, נתן להם הרגשה של אמון, שהם יצליחו, והתלמידים הרגישו אהובים ועטופים, ומתוך כך הם עשו חיל בישראל.

אכן לא די בחסד גשמי, יש נשמה, ולא די בחסד רוחני, יש נפש. כל האדם  כולו צריך שיעשו לו חסד.

אבל לא להתבלבל, יש חושבים שאדם שעושה חסד הוא פראייר, כמו שאומרים בעברית מדוברת, אבל אין זה נכון. אליעזר עבד אברהם דווקא חיפש אשה ליצחק שעושה חסד כי רק היא מתאימה למשפחתו של אברהם אבינו (בראשית כד יד רש"י).  ולרבקה אמנו היתה אישיות מאד חזקה ונחושה.

ודאי אדם עם לב טוב, קודם כל יש לו עקרונות. אמר ירמיהו הנביא (ט, כג): "כי אני ד', עושה חסד משפט", משפט הוא  חובה וחסד הוא הוספה. הרב נחמיה היה עושה כל מה שהוא חייב, שילם  כל גרוש שהיה חייב בדייקנות עצומה, ואחר כך עשה חסד.

זה חסד במובן הפרט, חסד לנפש וחסד לנשמה. שנית, הוא עשה חסד לכלל. החסד לכלל הכי גדול הוא ללכת לצבא. הוא אהב את הצבא ואהב ללכת לצבא. הוא שירת ביחידה קרבית, וכשהגיע לגיל שכבר לא צריך ללכת לצבא,  התנדב.  הוא שמר על כושר גופני כדי להיות מתאים ליחידה קרבית.  וכשהכושר הגופני ירד, הוא עשה קורס להיות רב צבאי. הוא הלך לצבא כל החיים. זה החסד הכי גדול של הצלת עם ישראל, הצלת ארץ ישראל וקידוש השם.

הוא היה מאוהב בצבא. לכן כשאמרו מילים גסות, הוא מחה בפומבי שלא מדברים ככה. משום שהוא אהב את כולם וכולם אהבו אותו, דבריו התקבלו.

החסד השני שהוא עשה זה כמובן לימוד התורה. כתב מרן הרב קוק באורות התורה שמי שלומד תורה עושה את החסד הכי גדול לאומה. גם הצבא גם לימוד התורה. הצבא זה חסד לגוף האומה, לימוד התורה זה חסד לנשמת האומה. כמובן גם חסד לגוף האומה זה חסד לנשמת האומה, אבל מעל יש לימוד התורה. הייתה לו אהבת תורה עצומה. הוא למד ברצינות מוחלטת.  כל השיעור בו נכח, הוא הקשיב בשקידה  ולא איבד משפט, והיה יכול לחזור עליו מילה במילה לאחרים.  הוא היה רושם פירושים באותיות קטנות בשולי בספריו.  גם במצבים של עייפות קצונית, שהרי היה אבא להרבה ילדים, היה מלמד בתלמוד התורה מה שסוחט כוחות, היה ר"מ במכינה עם נסיעות, – הוא למד בשקידה מאהבת התורה.

הוא עשה חסד לפרט גשמי ורוחני, וגם חסד לכלל גשמי ורוחני. פרט וכלל. ובסוף חייו שניהם ביחד בבת אחת. זה השיא של אהבת הבריות, הוא הסתכן כדי להציל, והוא הציל. אעפ"י שלא היה חייב, הרי יש צבא ברחוב וזו עבודתם, יצא לעזרה בפיקוח נפש. הוא לא עשה חשבונות וירד למטה מהר והציל מה שהיה יכול, והוא שילם בחייו. גם אשתו הרבנית ירדה אחריו, מהר משמר הגבול הורה לה לסגת אחורה ,שלא תשלם בחייה.  הוא לחם באומץ ובסוף נהרג. מסירות נפש זה מעל הכל. גם בחייו הייתה לו מסירות נפש, אבל זו מסירות נפש להקריב את חייו, שהם הדבר הכי יקר, כמבואר בפסחים נ. וכן כתוב בספר פלא יועץ ערך 'הצלה': "אם הוא מציל נפשות לקוחים למות, הוא מזכה נפשו, כאילו קיים כל התורה כולה, שהרי אמרו: כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז א), וכן כגון דא אמרו: אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון (ברכות כז א). כי יש רבים מבני ישראל שנראים לְפָנִים [במבט חיצוני] כלים ריקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל, שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל". שמעתם? אותו חייל שמציל יהודים, עולה בזה על חכמים וגדולים. כמובן, אין זה פותר אותו מכל שאר תורה ומצוות.  ורב נחמיה גם היה תלמיד חכם וגם הציל יהודים.  הוא עשה חסד לפרט שהציל וזה גם  היה  חסד לאומה, כי כשאדם מוסר את הנפש ,זה מפיח רוח גבורה באומה, בחיילים, בשוטרים, באזרחים, שלא קל להם שיש טרור בכל מקום.

הבן הגדול שלו אמר שהוא לא קרבן טרור אלא הוא נפל כחייל בקרב בלי מדים.  הוא עשה חסד לפרט, והוא עשה חסד לכלל, פרט וכלל, כלל ופרט.

הוא עלה למרומים, אבל רוחו זורמת, רוחו חיה לנצח, רוחו חיה לנצח באומה, וקל וחומר רוחו חיה פה בישיבתנו עטרת ירושלים, שהוא היה כל כך קשור עליה.

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים עם כל הצדיקים.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות