17 דברים שלמדתי מהשנה הראשונה שלי בתור מורה

שנת הלימודים נגמרה, ובין המנוחה מהשנה החולפת להכנות לקראת השנה הבאה, מצא איתי גרוס, זמן לסכם את שעבר בשנה הראשונה שלו כמחנך בכיתה ז'

17 דברים שלמדתי מהשנה הראשונה שלי בתור מורה

סיום שנה ראשונה בחינוך כמחנך כיתה ז' בתיכון באר עמ"י, תפקיד חיי, אליו התכוננתי כל כך הרבה שנים מתוך הבנה שזה ייעודי – זו סיבה מספיק טובה לשבת ולכתוב. זהו לא מכתב שיעסוק בבעיות החינוך או בגובה המשכורת, אלא רק במהותו של התפקיד החשוב היום במדינת ישראל – להיות מחנך.

ראשית, אני כבר יכול להגיד באופן ברור: מדובר בשנה המשמעותית בחיי. כן, יותר מ-9 השנים הכה חשובות בהם שירתי בצה"ל. למדתי מהרבה גורמים בשנה זו, מצוות נפלא שלצדי, ומהנהלה מדהימה ותומכת שמעליי – אך מתלמידיי למדתי הכי הרבה, לטוב ולרע.

למדתי אודות אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר; למדתי להסתכל פנימה ולא החוצה; למדתי כנות מהי; למדתי שצומחים דווקא מתוך הקושי והמשבר ואי אפשר אחרת; למדתי מהי נתינה לשם הנתינה, מהי עבודה שאין תמיד שכר לצדה; למדתי ללמוד, יותר משלמדתי ללמד; למדתי להקשיב, להכיל; למדתי מהי שמחה כנה של תלמיד שחווה לראשונה הצלחה; למדתי מהו אמון, מהי אמונה; למדתי מהם כוחות רעננים וטבעיים; למדתי אודות עוצמות שלא הכרתי; למדתי מהו חסד; למדתי מהי התמדה; למדתי להתרגש.

למדתי.

וביתר פירוט – למדתי את הדברים הבאים:

1. תלמידיי הם ילדיי – אמנם זה נשמע משפט סטיגמתי, אבל הוא כזה כי לא באמת חיים אותו. אם באמת נתייחס לתלמידנו כאל ילדינו, הכל ייראה אחרת, גם המשברים.

2. חיבור מלא של ההורים – מקובל בבתי ספר יסודיים לפעול בשיתוף פעולה מלא עם ההורים – לעדכן על כל דבר, לקיים מפגשים משותפים וכו'. שמתי לב, שבחטיבה ובתיכון זה כבר קורה פחות. אז החלטתי, כמחנך כיתה ז', שזה ימשיך ואף יתגבר ואינני מוותר על כך. כפועל יוצא, ההורים מעורבים בכל דבר שקורה בכיתה והנם שותפים מלאים בתהליך החינוכי של הילדים בבית הספר. כך ראוי וכך נכון לדעתי, וניכר שההורים שמחים בכך.

3. קשר ישיר ורצוף מול התלמיד – בצבא חייתי את הביטוי: 24/7, קרי, זמינות מתמדת לכל משימה. ברור לי, כי בחינוך הכיתה – מושג זה נכון לא פחות ואף יותר. אם רוצים להיות באמת חלק מעולמם של תלמידנו, אנו צריכים להיות שם תמיד בשבילם, בכל הסוגיות ובכל זמן. כך השתדלתי לנהוג, וזה תרם רבות לקשר ביני לבין תלמידיי.

4. אמון, אמון, אמון – אמון לא נבנה בדיבורים אין סופיים, אלא פשוט באמון שנגזר מאמונה. כאשר מאמינים בתלמיד באמת, הוא קולט זאת ואין צורך בשיטות מלאכותיות בכדי לבנות זאת. גם אני אישית, זכיתי לאמון שכזה, לאורך כל הדרך, מהאנשים שמעליי שבבית הספר. אין לי ספק שבזכות כך – הצלחתי יותר. דרך אגב, 'אמון' זהו הערך החינוכי שהוביל את הצוות אצלנו לאורך השנה. כך בדיוק אצל תלמידנו – הם חייבים לדעת, בכל עת ובאופן ברור, שיש מישהו בעולם הזה (לפחות אחד) שמאמין בהם בכל מחיר.

5. אמונת התלמיד בעצמו – לצד אמונת המחנך בתלמיד, יש לחנכו ולהובילו לכך שיאמין בעצמו. בלא זה, יהיה קשה מאוד להתקדם. לטנגו צריך שניים…

6. עין טובה: העצם את החיוב – נכון, יש הפרעות במהלך השיעור, יש דיבורים ומידי פעם יש אף אלימות. בקיצור – השלילה חוגגת לה… אבל אני שואל את עצמי בכל שיעור ושיעור ובכלל לאורך השנה: מה הדגשתי יותר, את השלילה או את החיוב? ובאופן מעשי – האם מספר ההערות החיוביות שהערתי לתלמיד היו רבות מן השליליות או לפחות שוות, או שמא התרכזתי רק בשלילה? ראיתי באופן ברור (וזה גם הוכח במחקרים שונים) שהעצמה חיובית והדגשת נקודות החזקה של התלמיד מקדמות אותו הרבה יותר מטיפול אין סופי בבעיותיו. שמא תגידו לי, זו תיאוריה ובפועל יש מספיק תלמידים שאין אצלם חיוב ועל מה נשבחם? כתשובה אענה לכם: 'אתם לא נמצאים במקצוע הנכון'.

7. השליליות אינה מייצגת את אישיותו הפנימית של התלמיד – כהמשך לסעיף הקודם, אסור לנו כמחנכים לחטוא בחטא המרגלים, שכזכור, לא הסתפקו במתן עדות על מה שראו בארץ, אלא הוסיפו פרשנות שלילית והסבירו מדוע אסור לנו להיכנס לארץ ואת גודל האסון אם נעשה זאת. כך גם מול התלמידים, אל לנו להסיק מן התנהגותו החיצונית של התלמיד על אישיותו, שהינה טובה וחיובית במהותה.

8. העלמת עין – יש להיזהר שלא להיתפס ולהיגרר לכל דבר שקורה בכיתה, הפרעה כזו או אחרת שאינה משפיעה על מהלך השיעור.

9. אישיות לדוגמא ולא דוגמא אישית – זו נקודה שכבר בצבא זכיתי ללמוד ולחוות. אין צורך לחשוב כל היום על התנהגותנו ודרכנו כי "התלמידים מסתכלים". תהיה פשוט אתה, לטוב ולרע וזה יקרין ויפעל את הפעולה הנצרכת. העמידה על האמת חשובה יותר מדוגמא אישית מאולצת ומזויפת, אותה התלמיד קולט באופן מידי.

10. תפקידו העיקרי של המחנך: למצוא את ייחודו / כשרונו של התלמיד – אני סבור, כי משימתו העיקרית של המחנך הינה לסייע לתלמיד להוציא אל הפועל את מה שטמון בו, את הכישרון הייחודי שלו. מדובר במשימה לא פשוטה כלל, אך היא חשובה בהרבה מהצלחה נוספת במבחן בתנ"ך, בשפה או אפילו (לא עלינו) במתמטיקה. יש להיזהר שלא להכניס את התלמיד לתבניות מאובנות ולקבוע לו מה נכון בשבילו. לזרז, לעזור – כמובן, אך בסוף – זה צריך להגיע מן התלמיד!

11. לחשוב יצירתי – מערכי שיעור מיוחדים, ללמד בלי תלות בציונים (כן כן, עשינו זאת…), ללמד נושאים שהתלמידים מבקשים, לנגן איתם יחד, לקיים שיחות פתוחות ומפתיעות על נושאים שונים ועוד. בכלל, יש לחשוב באופן חופשי ויצירתי ככל הניתן ולהסיר את החשש שלא יקבלו זאת. על אף שאני בשנתי הראשונה, כמעט כל רעיון חיובי שיזמתי התקבל בברכה על ידי הנהלת התיכון בו אני מלמד (דבר שאינו מובן מאליו כלל, ואני מלא בהכרת הטוב על כך). לכל אדם ישנה האפשרות לעשות דברים גדולים, אלא שצריך להתגבר על 'פחד הסביבה' וכמובן לקוות שהצוות שמסביב וההנהלה יהיו מכילים ומדהימים כשם שאני זכיתי.

12. לשמר את הישן – לצד הסעיף הקודם וכהשלמתו, דווקא בדור בו הכל זז במהירות והדרישות הן 'כאן ועכשיו', יש להשתדל בחלק ניכר מהזמן לשמור על הסדרים הישנים. כן, בכיתה רגילה, עם המקצועות הקלאסיים והישנים. יש לכך ערך רב, וזה מכניס סדר רב ושגרה חיובית לחייהם של ילדינו.

13. כוחותיהם של התלמידים מתגלים בחוץ – שיעור בכיתה הינו חשוב, אך אל תסיקו מסקנות רק מתפקודם בו. בפעמים הרבות בהם יצאתי עם תלמידיי מחוץ לכיתה – טקסים, התנדבויות, ימי ספורט וכמובן מסעות וטיולים וכו' – גיליתי כוחות חדשים שלא הכרתי ופגשתי בכיתה. כוחות שתמיד היו שם, אך חיפשו את המקום הנכון בו יוכלו לצאת לפועל.

14. חינוך לחסד ונתינה – תלמידיי נטלו חלק בהתנדבויות רבות לאורך השנה. כל כך שמחתי בכך ואין לי ספק שמעשים אלו קידמו ותרמו לתלמידיי יותר מכל שיעור נוסף.

15. צמיחה מתוך המשברים – דווקא בכיתות בהם התקשיתי, דווקא מול התלמידים שהציבו אתגרים – שם צמחתי, גדלתי ולמדתי, אך יותר חשוב – תלמידיי התקדמו. בכלל, חוויתי משבר קשה מאוד בתחילת הדרך, אך בזכות אנשים נפלאים שהיו לצדי ואמונה גדולה בצדקת הדרך, צלחתי אותו וצמחתי ממנו. לכן אני אומר – חוויתם משבר בכיתה או בכלל בחיים – תשמחו. זו הזדמנות לצמיחה מחודשת.

16. התמדה – להצליח זה יחסית פשוט, לשמר את ההצלחה זה כבר הרבה יותר קשה. גם כאן, תכננתי לחנך את תלמידיי להתמדה – אך בפועל – הם לימדו אותי. תלמיד 'שילוב' עם ממוצע קרוב ל-90; תלמיד מצטיין שלא יורד מתחת ל-90, תלמיד שמקפיד על נועם הליכות ותיקון מידותיו, תלמיד שתורם מכישוריו לסביבה ולבית הספר – כך לאורך כל השנה – זו התמדה בעיניי. ואלו רק חלק מהמקרים. ההצלחה המשמעותית, בכל תחום, נמדדת בימי השגרה ולא בימי השיא.

17. "קשה זה טוב" – צריך להתרגל: לעבוד קשה זה טוב, זה משמח, זה מצמיח. לאורך כל השנה ניסיתי להחדיר זאת בתלמידיי על ידי המסר של אל"מ דרור וינברג ז"ל: 'קשה זה טוב'. עם המשפט הזה פתחתי את השנה ואתו גם סגרתי אותה במגנט מיוחד שתלמידיי קיבלו ועליו נכתב משפט זה. כי עם כל הכבוד לכישורים של תלמידיי (וברוך ה' הם מוכשרים מאוד), ללא עבודה קשה הפוטנציאל לא יצא אל הפועל. הקושי אינו דבר שצריך לחשוב רק איך עוברים אותו, אלא הוא בעצמו חלק מהעליה, חלק מההתקדמות והצמיחה.

ולבסוף, על אף כל האמור מעלה ועם כל הכבוד לעבודתנו והשקעתנו הרבה כמחנכים – זה ממש לא תלוי רק בנו ולכן יש לצרף תפילה עמוקה להצלחתם וקידומם של תלמידנו/ילדינו. כבשירו של חנן בן ארי:

"הנרות הללו אנו מדליקים \ כמו הילדים המתוקים שאנו מולידים \ אפשר לשים בהם את השמן ולהיטיב הפתילות \ אבל משם זה רק תפילות… \ ואין לנו רשות להשתמש בהם (להתאכזב מהם) \ רק לאהוב בלבד \ ולהתפלל לנס, כמו בימים ההם- \ בזמן הזה (בסבך הזה)"

==

איתי גרוס הוא בוגר המכללה אקדמית לחינוך חמדת הדרום

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

6 תגובות
הצג את כל התגובות