שמאלנים יקרים, תתעוררו, מדובר בסכסוך דתי

צר לי לבשר לכם, שמאלנים יקרים: אי אפשר להפוך את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים לסכסוך דתי, פשוט מפני שהסכסוך הזה הוא סכסוך דתי. הוא מעולם לא היה שום דבר אחר

שמאלנים יקרים, תתעוררו, מדובר בסכסוך דתי
  (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

שעה קלה אחרי הפיגוע בהר הבית, המקהלה השמאלנית-חילונית בראשות ציפי לבני וזהבה גלאון, כבר חזרה ביום שישי באלפי קולות על הפזמון הקבוע: "אל תהפכו את הסכסוך לסכסוך דתי".

אז צר לי לבשר לכם, שמאלנים יקרים: אי אפשר להפוך את הסכסוך לסכסוך דתי, פשוט מפני שהסכסוך הזה הוא סכסוך דתי. הוא מעולם לא היה שום דבר אחר.

ואני לא מדבר דווקא על אנשי גוש אמונים (שהיום הם ותומכיהם וממשיכי דרכם הם כבר אחוז דו-ספרתי של העם), שמן הסתם לא היו תומכים בהתיישבות ביהודה ושומרון אלמלא קראו בתורה שכל הארץ הובטחה לעם ישראל. אינני מדבר גם על העולים להר הבית, שוודאי לא היו עושים כן אלמלא למדו בהלכה שהר הבית הוא המקום הקדוש ביותר וההלכה מחייבת את ישראל לבנות בו את המקדש. אני מדבר על המהפכה הציונית כולה. המהפכה הזאת לא היתה מתאפשרת ללא השאיפה בת האלפיים לשוב אל הארץ הקדושה. או אם נתבטא בצורה פחות יפה: היא נבעה ממניעים דתיים.

 

הפיגוע בהר הבית

אז נכון, אלה שחוללו את המהפכה הזאת לא התכוונו לבצע מעשה דתי. נהפוך הוא: הם חשבו שכך הם מתנתקים מהתורה. אז מה? הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות. בסופו של דבר הם עשו את המעשה הנכון, אז באמת לא חשוב מה הם התכוונו. אלא שעכשו האמת פתאום מתעוררת וזועקת. פתאום מתברר שהם חלק מעניין דתי.

הסכסוך הזה הוא מיסודו סכסוך דתי. הוא מעולם לא היה שום דבר אחר.

הפחד של השמאל

וזה מה שכה מפחיד את השמאל החילוני. זאת שאלה של זהות. החילוני הישראלי נוטה להדחיק את העובדה שהתנועה הציונית נמשכה לארץ הקודש בחבלי קסם של תשוקה עתיקת יומין אל המקום הקדוש הזה. (במלים פחות יפות: מסיבה דתית). הישראלי הממוצע נוטה להדחיק את העובדה שהוא התגייס לצה"ל מסיבות דתיות ומשרת במלואים מסיבות דתית. הוא אוהב להאמין שהכל סכסוך טריטוריאלי. סכסוך טריטוריאלי הוא דבר נאור, יפה ומתקדם, לעומת סכסוך דתי, שממש לא נעים להרגיש שאתה חלק ממנו. אמור מעתה: הישראלי הממוצע נוטה להאמין שהסכסוך הוא טריטוריאלי, לא מסיבות רציונליות אלא מסיבות דתיות.

הפזמון החוזר השני אחרי "אל תהפכו את הסכסוך לסכסוך דתי" הוא "אל תעצבנו את המוסלמים". למוסלמים מותר להיות דתיים, אבל אנחנו צריכים להחביא את הדת שלנו בבית. ולהיזהר מהדתי המוסלמי. הוא מפחיד.

אז זהו שלא. הכל תירוצים. נכון שהמוסלמים לא אוהבים את העובדה שאנחנו חוזרים אל מקום קדשנו שגורשנו ממנו לפני אלפים שנה, אבל בדיוק באותה מידה הם גם לא אוהבים את העובדה ששבנו לארצנו. ואנחנו כבר יודעים להסתדר אתם.

מי שפוחד מהר הבית לא פוחד מהמוסלמים. המוסלמים הם רק תירוץ. מי שפוחד מהר הבית פוחד מהקדושה. מי שפוחד מהר הבית פוחד מהיהודים.

והוא נהנה שהמוסלמים עומדים לימינו. יש לו תירוץ למה הוא לא בונה את המקדש.

אבל אז המוסלמים הנחמדים, המפחידים והשימושיים האלה באים ומזכירים עובדות שציפי לבני וזהבה גלאון מנסות לשכוח. באה המציאות וטופחת על הפנים. פתאום מתברר שזה כן סכסוך דתי. וזה נורא נורא מפחיד את השמאל החילוני. זה מאיים על הזהות שלו. זה מזכיר לו עובדות שהוא מנסה לברוח מהן. פתאום מתברר שאי אפשר לברוח.

וזה מהוה איום דתי, לא רק על לבני וגלאון. גם ביבי ממהר לצרוח באדיקות דתית שהוא לא ישנה את הסטטוס קוו. הוא דבק סטטוס קוו בקנאות דתית. רק זה יציל אותו מעצמו.

ועוד סיבה למה זה מפחיד

חוץ מהטעם שהוזכר לעיל, יש עוד סבה למה השמאל לא מוכן להכיר בכך שלפניו סכסוך דתי. השמאל מנסה לקבוע חוקי משחק שלפיהם הדמוקרטיה מתירה להיאבק על השקפת עולם דתית במרחב הפרטי, אבל לא במרחב הלאומי. מי שמאמין שגם המרחב הציבורי והנהגת המדינה צריכות להתנהל על פי התורה – אסור לו להאבק על דעתו במסגרת דמוקרטית. אליבא דהשמאל, מי שהשקפת עולמו המדינית היא דתית, חייב לסתום את פיו ולענות אמן בעל כרחו אחרי המלאך הרע, כלומר: להודות שבשאלות המדיניות המדינה חייבת להקשיב דווקא לחברי המפלגה שאמונתם חילונית. לכן, טורח השמאלני להדגיש מדי פעם שהסכסוך עם הערבים אינו דתי.

וחוץ מזה, אם יש הזדמנות להציג את הימין כהזוי ומשיחי ופרימיטיבי שרק רוצה לחמוס את קרקעותיהם של הערבים המסכנים ולהדליק את המזרח התיכון – אז למה לא לנצל אותה?

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

5 תגובות
הצג את כל התגובות