זכינו לחיות בדור של שיבת השכינה לציון. את העליה ארצה בגאולה זו, מגדיר דוד בתהילותיו (מזמור קז) במילים הבאות- "וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ, וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם".

נראה מהפסוק שיש תלות בין 'שתיקה' כלשהיא, לבין הזכות להנחיה אלוקית למחוז חפצנו. אם ישתקו, יגיעו למחוז חפצם, ואם לאו, לא יגיעו.

ואכן, מקובלנו שגאולת הדיבור, וטהרת השפתיים, הן השורש לגאולת ישראל והצלחתם במלחמותיהם:

"ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעים לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים…ויוצאין למלחמה ונופלין, על ידי שהיה בהן דלטורין (-מדברי לשון הרע)… אבל דורו של אחאב כולם עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהן דלטורין יוצאין למלחמה ונוצחין". שמירת טהרת הלשון, היא הגורמת להכרעת המערכה לטובת ישראל.

אולם הדרישה של המזמור 'כי ישתוקו'- שתיקה גמורה, היא דבר תמוה. היינו מצפים שהמזמור לא ימקד את הגאולה בשתיקה אלא בדיבור טוב, למשל בלימוד תורה. אנו יודעים שגאולת הדיבור איננה בשתיקה ובהתנזרות מהשיחה, אלא דוקא בשיחה טהורה, בתיקון המילים.

ידועה השמועה בשם הרצי"ה שהחפץ חיים זצ"ל היה דברן גדול, אלא שדיבר לפי כל כללי שמירת הלשון. תיקון הדיבור אם כן אינו בהתנזרות מדיבור אלא בדיבור רגיל אך מותר.

מדוע אם כן תלויה הגאולה בשתיקה עצמה, בבחינת 'ישמחו כי ישתוקו'? מה יש בה בשתיקה רועמת זו שבה תלויה הגאולה?

דורנו הוא התשובה החיה לשאלה זו.

תנו קצת שקט

איננו מפסיקים לדבר, להעביר מידע, ובעיקר איננו מסוגלים לשתוק. טלפון, פלאפון, אימייל, סקייפ, טוויטר, פייסבוק, סמס, חדשות, ריאלטי, וזו רק רשימה ראשונית. אנו דברנים כרוניים, אוספי מידע ומעבירי מידע במהירות הבזק.

הדיבור הרב שלנו גורם לרדידות, לחוסר יכולת בהקשבה. ליקוי הקשבה לעמדות האחר, אך בעיקר ליקוי הקשבה לאומר הנשמתי של עצמך. כשאתה פולט אינך קולט, כשאתה מקיא אינך יכול לאכול או לדבר בנחת.

גם התורה סובלת מכך, ובעיקר עולם הסוד. הרדידות והקצב של עולם המדיה ששוטף אותנו במלל ומידע, גורם לכך שאיננו מסוגלים להקשיב פנימה בנחת ובשקט.

'הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות' עולה מהנוער שלנו, וגם מאיתנו הבוגרים. אנו רוצים לעצור וללמוד להקשיב פנימה סוף סוף. אנו רוצים שקט, עומק, משמעות, אור ד'. אנו זועקים בתוכנו שמישהו יגאל אותנו מהמרוץ הארור לעוד עסקה, עוד מידע, עוד קניות, עוד אימייל בבלאקברי ובאייפון.

מי לא רוצה לחזור לילדותו, שם היה יכול לטייל על הר קרח בשקט ולחשוב על החיים? כולנו שבויים בידי התרבות הזו, כולנו מתחננים למעט עומק והבטה פנימה, למעט שקט אמיתי עם תוכן.

תורה של רייטינג

וכאן באים בעלי הרייטינג וקופצים על המציאה. רוצים עומק? ניתן לכם אותו בקלות, במהירות, ועם תחושה של התמלאות זריזה בקדושה. ניתן 'קבלה לעם'.

עולם הרייטינג שאינו מסוגל לשתוק, כבש את עולם הרז והפכו לעולם זר, חיצוני לאדם. כל ילד וכל נערה יכולים לגשת ולשמוע על אורות וכלים, סודות וקסמים, וודו וסגולות, זהר ותיקונים. זה ממלא אותך מהר, זה נותן תחושה של רוחניות בשתי שניות. אך לא אמת ועומק יש כאן אלא זיוף של רגש רגעי מן הפה אל החוץ.

כאנטיתזה לטמטום הלבבות הזה, עומדת הקדמת ר' חיים ויטאל לספר הסוד הגדול 'עץ חיים'- "להשגת החכמה תנאי הראשון, צריך למעט דבורו ולשתוק כל מה שיוכל". ללא יכולת בשתיקה, בהבטה פנימה, הסוד שלך הוא טומאה. ללא 'כי ישתוקו' הסוד שלך הוא קליפה מזוייפת של קדושה, של התרגשות רגע לפני שאתה שב בסערה להמולת יומך הבלתי נשלטת, לכפיפות לתאוות.

באותה הקדמה של מהרח"ו ל 'עץ חיים', הוא מונה עשר מדריגות של מידות והלכות, אשר בלתן אין כניסה לעולם הסוד האמיתי. כל מדריגה, מצריכה עמל תורה ויראת שמים טהורה, ממש ההיפך מתרבות הרייטינג, הרעש והאינסטנט של 'קבלה לעם'.

על כן, לא פריחת הסוד יש לנו בימינו כי אם קמילת הסוד. סודות התורה המסורים לחיצוניים, לבעלי הרייטינג ולאנשי עסקים בתחפושות של אנשי רוח, או לחילופין לבעלי קסמים ולמקובלים בעיני עצמם שלא ידעו צורתא דשמעתא מימיהם. אין באחד מאלה את התנאים שכתב מהרח"ו.

כך כתב הרב צבי טאו, בעניין דומה:

"התרבות הזו אומרת שצריך להשיג סיפוק מיידי, עכשיו ומיד. הכיוון הזה חודר בסופו של דבר גם לעולם הרוחני, עד שגם ברוחניות מחפשים רק את הסיפוק המיידי. תלמיד שבא לישיבה ואינו מרגיש מיד בנעימות, אינו מרגיש ב'גן עדן'.

אם לא מגישים לו את הכל 'אינסטנט' הוא כבר לא יכול 'להתחבר'… מי שאינו מוכן להשתנות, לעבוד ולצאת מהתפיסות הקטנות שלו, לצאת ממציאות למציאות, לתקן את מדותיו, ללמוד תורה לעלות בדרך ארוכה ממדרגה למדרגה, מהרגל אחד להרגלים אחרים – שידע לו שהוא חי ב'דמיונות'

הוא בעצם רוצה לשמר את הרמה הדתית שהוא חי ונמצא בה. להשאר ברמה של 'הווי דתי' נעים, מוסיקה חסידית, דברים נחמדים ומלטפים של יהדות שיפנקו אותו ויתנו לו הרגשה נעימה. אדם שמדמה לעצמו מתוך 'התלהבות' שהוא נמצא במקום אחר, עליו לדעת שבאמת אינו שם…אדם כזה חי את כל החיים שלו בדמיונות, הכל אצלו שטחי, לא רציני ולא אמיתי.

היום שומע שיעור ומחר הולך לעשות מה שלבו חפץ, יום אחד הוא בן אדם ויום אחד הוא בהמה. אחרי שהוא בא על סיפוקו בכל מיני ויתורים ליצרים שלו ולקטנות שלו, הוא יכול גם לשמוע 'שיעור ביהדות', וכי למה לא? הוא ממש 'בעננים', הכל מושלם…

אבל אדם רציני מוכן להשקיע בשביל אידיאל גדול, לעבור גם דרך ארוכה כדי לצאת מהקטנות שלו, להשתנות, לעבור מהפך נפשי, לשנות את כל ההרגלים שלו ואף לשלם מחיר גבוה בחייו. כל זאת משום שהוא יודע את האמת, את החשיבות והערך שיש לדברים".

תרופתנו אינה בהכנסת עולם הסוד העליון והעדין שלנו לכלי המדיה ולתרבות הבוהמה הרועשת והעכשווית.

תרופתנו היא בחיזוק התרבות המקבילה, זו התובעת מהאדם לגדול ולבנות כלים נפשיים ורוחניים, להתחייב לתהליך ארוך ולעבור אותו בעמל ובשקט עמוק. איננו מפחדים מדרך ארוכה.

אבותינו סחבו אלפיים שנים של גלות לפני שהגענו לכאן, ולא נשברו. הבה לא נכנע לתרבות החיצונית רגע לפני התיקון השלם, הבה נמנע מעיסוק בסודות התורה ללא גדלות אמיתית במידות ובתורה הנגלית המצריכה עמל של שנים.

הבה נלמד עצמנו לשתוק ולהקשיב, להעמיק, לדרוש מעצמנו דרך של אמת. וכשנקשיב בעומק ובשקט, ד' ינחנו אל מחוז חפצנו.

==

הרב ברוך אפרתי הוא רב קהילת 'זית רענן', אפרת. המאמר פורסם בעלון 'צהר'.