למנהג הדלקת מדורות בל"ג בעומר, אין זכר בגמרא, בראשונים ובאחרונים. הוא לא מופיע ברמב"ם, לא בשולחן ערוך ולא במשנה ברורה.

הוא מופיע בעדויות על מנהגם של מקובלי צפת בזמנו של האר"י, וגם עדויות אלו שונות מאוד ממה שמתרחש בשנים האחרונות במירון.

מי שקורא בתנ"ך משתומם איך בתקופת בית ראשון כאשר יש לישראל בית מקדש ונביאים העם היה מזבח ומקטר בבמות. יתר על כן איך מלכים צדיקים כמו אסא, יהושפט, יהואש, אמציהו וחזקיהו לא ממגרים את התופעה עד שבא יאשיהו ושם לדבר סוף.

חייבים להבין כי לבמות אלו הייתה היסטוריה ארוכה. היתה תקופה בעם ישראל שהבמות הותרו. המשנה (במסכת זבחים פרק יד) מתארת את התופעה: "עד שלא הוקם המשכן, היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן, נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים… באו לגלגל והותרו הבמות… באו לשילה נאסרו הבמות… באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות… באו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד התר…".

יש תקופות שהעבודה בבמות מותרת ויש תקופות שהעבודה בהם אסורה. ומשנאסרה הרי היא עבודה זרה – קרי עבודת ה' אשר אסורה על פי ה' ולכן היא זרה. במשך שנים היה קשה לקורא בתנ"ך, לתפוס איך הבמות לא סרו, עד שנקרתה לידינו ההילולות השנתיות ליד קבר רשב"י כדי לרדת לשורשה של הבעיה.

לא עדיף לעלות לכותל?

למרות שהרמב"ם פוסק בהלכות אבל: (פרק ד) "הצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות", אנו רואים אלפים ורבבות מישראל ובראשם אדמורי"ם ורבנים שעולים לקברו של רשב"י בל"ג בעומר.

הרקע להילולה זו עוד בימי האריז"ל, בשעה שנמנעה מיהודים הגישה לירושלים ולכותל המערבי, ואז חפשו היהודים תחליפים בגליל בדמות "קברי צדיקים", הרי שכיום שירושלים בידינו, והגישה לכותל פתוחה לכל, מה מוזר הוא שעדין העם מהללים במירון במקום מול מקום המקדש יובב"א.

בשל הריבוי של המשתתפים, ההתארגנות של כוחות הבטחון, דורשת הערכות של שעות לפני תחילת ההילולה ובשנה בה ל"ג בעומר חל במוצ"ש, נזעקה הרבנות הראשית לדחות ביום את ה"הדלקות" ונתקלו באדישות מצד חצרות האדמורי"ם. ההילולה חשובה יותר מקדושת השבת.

אותו סרוב המזכיר לנו את שארע למלכים הצדיקים בימי בית ראשון. האין זה דומה לאיסור הבמות שהיה פעם רצוי ולאחר זמן נאסר ושוב הותר אולם לבסוף נאסר עולמית?

יתר על כן, כל רב וכל אדמו"ר רוצה הדלקה משל עצמו, דבר המזכיר את הברייתא במסכת מנחות (סה.) "שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא (קרבן) תמיד". הפעם מדובר בחטאים של בית שני, בה כל צדוקי רוצה שקרבן התמיד יהיה שלו ועל שמו ולא משל הצבור. וכן בהילולא לרשב"י, כל אדמו"ר והמדורה שלו. מדוע לא יכולים כל האדמורי"ם להתאחד יחד ולהדליק מדורת ציבור (כפרושים) ומתעקשים על מדורת יחיד (כצדוקים)?

לא לפחד מאדמו"רי הבמות

אז מה עושים? איך מבטלים את התופעות השליליות המתלוות להילולא? נלמד מהתנ"ך: העם היה רגיל להקריב ולהקטיר ולזבוח בבמות. כל המלכים הצדיקים של מלכות יהודה לא יכלו להתמודד עם תופעה זו רק בימי יאשיהו כשהצליחו לעורר את החרדה מפני הקללות שבספר דברים, נמצא העוז לבער את כל הבמות.

יאשיהו לא פחד מאדמור"י הבמות שהיוו אלטרנטיבה למקדש בירושלים והרס אף את מקדש ירבעם בן נבט בבית אל. אותו מקדש שהיתה לו אפילו "תעודת כשרות" עם חתימה של אחיה השילוני.

עליית נשמתו של ר' שמעון בר יוחאי וההדבקות בו, לא תיעשה באמצעות חילול שבת המוני, לא בתועבות הנלוות להילולה מצד ההמון הצובא על ציון הקבר, דברים אשר לעיתים גולשים ל"דרישה אל המתים" ופולחן המוות.

בשנים האחרונות אנו עדים למיזמי סטארט-אפ ל"ישועות" הסובבת את הקבר, שמתחרות זו בזו מי מהן מביאה את ה"ישועה" יותר מהר לתורם/למשקיע הזריז. יש לנקוט נגד כל זה במסע, נוסח יאשיהו, למיגור התופעה ע"י ביטול ההילולא בל"ג בעומר במירון, והעברתה לירושלים למקום המקדש ובאופי שונה לחלוטין ממה שנעשה כיום.

נזכור שבימי יוליאנוס "הכופר", ניתנה רשות ליהודים, לבנות את בית המקדש, והם אף תכננו להתחיל בבניתו בל"ג בעומר, אלא שמן השמים לא נסתייע ורוח סער גדולה באה והעיפה את כל חמרי הבניה שנועדו לבנין המקדש.

מי יתן ול"ג בעומר יהיה יום הילולא לחידוש בנין המקדש במקום יום הילולא על קברים, אפילו אם הם קברי צדיקים. בית המקדש הוא האנטי תזה למוות. בשביל טמא מת המקדש הוא מחוץ לתחום, בעוד הקברים אפילו של צדיקים כמו רשב"י מטמאים אף מטמאים. מי יתן טהור מטמא?