על מה אתה חושב בזמן הצפירה של יום הזכרון?

בתרבות המערבית, המכירה רק בכאן ובעכשיו, 'זיכרון' הוא ניסיון נואש לשחזר את העבר, רצון 'להקפיא' את הרגע אליו אנו מתגעגעים ולהתרפק עליו. זו מן הסתם הסיבה שימי הזיכרון תופסים משנה לשנה כיוון יותר חווייתי.

אם הנחת המוצא היא שהקשר המקסימאלי שיש לנו כעת עם הנפטר הוא זיכרון רחוק, הרי ככל שנמחיש יותר את הזיכרון באמצעות תמונה או אנדרטה; ככל שנפיק יותר סרטים עם מוסיקה מרגשת – כך נוכל לזכור יותר טוב.

יתרה מזאת, אם המטרה היא ל'שחזר' את הדמות, הרי ככל שהדיבור באזכרה ישא אופי יותר פרטי: מה הוא אהב ללבוש, איזה שחקן כדורסל נפלא הוא היה וכו' – כן ייטב. כאשר זו הנחת המוצא, דיבורים על המטרה עבורה נפל החייל, העקרונות הכלליים, האידיאליים – כל אלה נתפסים כחיוורים ומופשטים מידי עבור בלוטות הרגש.

ואז, כאשר סיבת המוות מתערפלת, הופך יום הזיכרון ליום של עצב לשם עצב, משהו בסגנון של 'הנצח הוא רק אפר ואבק'. כאב ללא מטרה. יום של דיכאון.

ביהדות, המדברת על חיי-נצח, ישנה תפיסה אחרת של זיכרון. זיכרון מלשון ז.כ.ר – הצד האקטיבי במציאות. הרצון לפעול ולחיות מחדש את הדמות. הזיכרון החווייתי והפרטי הוא שער למשהו גדול הרבה יותר: ליכולת שלנו למלא את החלל שהותיר המת בחיים חדשים.

אין אנדרטה יש נשמה

ביהדות, בניגוד לתרבות האלילית או היוונית, אין פסלים ואין אנדרטאות אלא יש נשמה. כאשר אנו מתחברים לחיים שהותירה אותה נשמה בעולם – אנו זוכרים אותה באמת.

כאשר אנו לומדים את תורתו של רש"י – רש"י חי בינינו מחדש, שפתותיו מדובבות בקבר; כאשר אנו מצטרפים למפעלים החיוביים שהאדם זרע בעולם – מתרחשת 'תחיית מתים' קטנה, כדברי חז"ל: 'מה זרעו בחיים אף הוא בחיים'.

כאשר אנו בוחרים להיות אנשים טובים יותר לאור דמותם של הסבתא או הסבא ז"ל – נשמתם מלווה אותנו בכל רגע ורגע; כאשר אנו מתחברים לאידיאל עבורו נפל הלוחם אנו מתחברים להנצחה האמיתית, אנו מתחברים לנצח.

לחשוב על דוד המלך

על מה חושבים בזמן הצפירה? – על החיים הצעירים שנגדעו? על העיניים שלא יזכו לראות יותר את הפריחה באביב? מן הסתם כן. אבל אני מנסה באופן אישי להרהר למשל גם בפסקה ב' באורות המלחמה של הרב קוק; פסקה המדברת על הגעגוע לדוד המלך.

הגעגוע למדרגה המופלאה שרק מתוך הקשר אל האידיאל הגדול של עם ישראל ניתן להגיע אליה, המדרגה של 'עדינו העצני' – של לוחם נחוש מצד אחד; ואדם טהור, קדוש ועדין, מצד שני. מדרגה שבימינו אנו זוכים לראות אותה מתלבשת בדמויות בשר ודם.

ברגעי הצפירה, כאשר אני מגיע למילים 'ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם' – אז אני נזכר גם בדמויות פרטיות, ב'דוידים' של ימינו, באותה רשימה כואבת של שמות הגדלה משנה לשנה: שמות כמו דרור ויינברג, רועי קליין, יוני נתנאל, דגן ורטמן; והשנה – אודי פוגל ומשפחתו הי"ד. נזכר בשביל מה הם נלחמו. נזכר ובוכה, נזכר ומתעודד.

הנצח הוא לא רק אפר ואבק, הנצח הוא ירושלים. אסור לשכוח זאת בזמן הצפירה.