חיים על הקצה: לוקחים צעד אחורה - סרוגים

חיים על הקצה: לוקחים צעד אחורה

כיצד אתם ניגשים לאימון, בבגרות או בחוסר מודעות? מהי הנקודה בה יש לעצור והאם פעילות גופנית מסייעת לחיטוב בכל מחיר?

author-image
חיים על הקצה: לוקחים צעד אחורה
  האם פעילות גופנית מסייעת לחיטוב בכל מחיר? (צילום: שאטרסטוק)

״תקרעי אותנו״ מבקשות המתאמנות, ״תגרמי לנו לעבוד קשה. אל תרחמי!״ הן נותנות הוראות למקרה הצורך.

בקשה זו חוזרת על עצמה מפעם לפעם. בנות מגיעות לשיעור ספורט, וכל מה שהן מבקשות הוא להביא אותן אל קצה גבול היכולת. הן רוצות להרגיש את השרירים עובדים, את הבטן ׳נשרפת׳, הן אוהבות להרגיש את הכאבים של היום שאחרי, כי לדעתן זו ההוכחה שהן אכן עבדו והתאמנו.

כשאני שואלת אותן ממה נובע הצורך הזה לעבוד קשה, גם התשובות חוזרות על עצמן:
הן באות להתאמן על מנת להוריד את הארוחה האחרונה, שלהרגשתן אכלו בה יותר מידיי, לחילופין, מה שמדרבן אותן להגיע זו התחושה שהן כילו את כוחותיהן, אחרת, בשביל מה באו?

אני לא מסכימה עם הגישה הזו.
אמנם באימון יש ענין לאתגר את היכולות הפיזיות, אך לא לכלות את הכוחות. אני בהחלט מאתגרת את המתאמנות שלי (וגם את עצמי כשמתאמנת), אך משתדלת מאוד להרגיש מתי מתקרבים לקצה.

באיזו נקודה עוברים את גבול הטעם הטוב, מקשים ללא מטרה, רק על מנת ש״ישרוף״, או במילים אחרות, למען ההרגשה הטובה, ולא יוצאים מורווחים מכך.

כשמגזימים באימון, לדוגמה: עובדים נגד משקל גבוה בהרבה ממה שרגילים לעבוד בדרך כלל או מבצעים אימון ארוך במיוחד, עלולים להנזק: פציעות, כאבי שרירים מאוחרים, חוסר יכולת להתאמן, או לתפקד כרגיל בימים הבאים. לכן, צריך להיות מודעים לתהליך שהגוף עובר.

אין טעם לכלות את הכוחות (צילום: שאטרסטוק)

כמו שכתבתי בטורים הקודמים, האימון לא בא על מנת ״לכפר״ על מזון שנאכל, וגם לא כ״עונש״ לאלו שמעוניינות לרדת במשקל.

מטרת העל של הפעילות הגופנית היא שמירה על אורח חיים בריא. כמו כן, ספורט מסייע לירידה במשקל, אך אם התזונה אינה מאוזנת ובריאה, קרוב לודאי שההתעמלות לא תתרום במיוחד לחיטוב. לכן אין כל טעם להגיע לאימון ו״לקרוע את הצורה״, אלא יש להתאמן לפי היכולות המתאימות לגוף.

לצד המתאמנות שמחפשות את ״הקריעה״ יש את המתאמנות האחרות שמגיעות לאימון בגישה בוגרת וחכמה יותר, הן עובדות טוב ומאתגרות את גופן, אך יחד עם זאת יודעות באיזו נקודה להפסיק וגם מרפות כשצריך.

אלו האחרונות יודעות גם לפרגן ולומר שהן מרגישות שאני עובדת איתן נכון, שאני מרגישה אותן ויודעת מתי לומר להן לעצור. והתוצאה היא: גוף חזק, רענן ומלא כוחות ששמח להתאמן כמה פעמים בשבוע.

התופעה שתוארה לעיל, מקבילה באופן מדוייק לאופן בו אנו מתמודדים עם עומס החיים. ניקח לדוגמה את התקופה הנוכחית, תקופת הבחינות, כמה היא מתישה ועמוסה. בייחוד שאחוז לא מבוטל מתוך אוכלוסיית הסטודנטים עובד במשרה מלאה, וחובש גם את כובע בן הזוג, ההורה ועוד.

אני שומעת מסביבי (וגם מרגישה בעצמי) שאין זמן לנשום, שהלו״ז צפוף ואין אויר. שעוברים מהגשה לעבודה ומשם ללימודים וכן הלאה. בסוף היום מרגישים עייפים כל כך, משל כל הכוחות עזבו אותנו.

 

הפסקה קטנה ודאי תועיל (צילום: שאטרסטוק)

זו אכן מציאות לא פשוטה, וצריך שיקול דעת נכון וישר ביותר על מנת להחליט מה קודם למה, ואיך צולחים את התקופה ביישוב הדעת, באיזה אופן ניתן להשקיע את הכוחות בלי לצאת מרוקנים, וגם לעמוד במשימות בהצלחה המירבית.

ייתכן שצריך תכנון מוקפד יותר, אולי יהיה נכון לוותר על דברים מסויימים או לבקש עזרה כשצריך. כל אחת מה שמתאים לחייה.

אך בשורה התחתונה: לכל אחת יש את הנקודה בה עליה לעצור. להיות מדוייקת מול עצמה ולומר ״עד כאן יכולתי לעמוד בזה, אך כרגע לא נכון לי להמשיך״.

עיקר העיקרים הוא להרגיש טוב על הגבול שהצבת, כי זו הדרך המבטיחה התקדמות מתמדת.

ועד שנעבור את הכל בשלום עם עצמנו
ועם סדר היום,

שיהיה אימון מדוייק
ממלא בכוח (ולא להיפך)

והרבה אויר.

======================================
אלישבע אריה – בן חמו, מדריכת ספורט, מחברת את עולם הפיטנס לחיי היומיום

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
6 תגובות - 6 דיונים מיין לפי
1
פשוט מעולה. כל שבוע מפתיעה מחדש.
רוחי | 14-02-2017 15:33
2
מעולה!!!
חוה ל | 14-02-2017 18:57
נהנית לקרוא אותך כל פעם מחדש!
3
מזדהה עם העומס, ומקווה לצלוח אותו גם בלי להגיע לקצה...
מישהי שנהנית לקרוא | 14-02-2017 18:58
4
אהבתי
שמרית | 14-02-2017 21:09
5
יש בהחלט אמת בדברים...
רחל | 15-02-2017 20:49
6
מסר לקחת לחיים! כ ל כ ך נכון וקריטי
רותם | 16-02-2017 11:52
השוואה עמוקה- את מדהימה אלישבע!