מצאנו בתורה בספר ויקרא בפרשת קדושים, שנקרא לאחר הפסח, את הנימוק הבא לאכילת אוכל כשר: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר…" (ויקרא כ' כד-כה).

התורה עושה הקבלה בין ההבדלה בין ישראל לעמים לבין ההבדלה שעל איש מישראל לעשות בין מאכלים טמאים לטהורים. חז"ל לא הסתפקו בזה ואף הוסיפו איסורים משלהם: לַחְמם, שַמְנם ויֵיְנם של הגויים נאסר למרות שהוא נעשה בתכלית כשרות של תורה (ע"ז ל ע"ב), וכן אסרו חלב גוי וגבינת גוי, ואם לא די בכך אף אסרו שיהא היהודי סועד על שולחן אחד יחד עם גוי, גם אם המזון כשר למהדרין מן המהדרין.

כל כולן של מצוות הכשרות נועדו ליצור חיץ בין ישראל לעמים. שלא יהיה מאכלנו מאכלם ולא נשב לסעוד אתם. התורה אף מציינת מהן ההשלכות של סעודות משותפות: "וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ: וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" (שמות ל"ד טו-טז) – המפתח להתבוללות זו האכילה המשותפת עם גויים, כפי שמסביר הרמב"ם "שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו הגוי אצלו בסעודה" (רמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה טו).

אולם מה שקורה בדורנו, זהו ההפך הגמור מכוונת התורה וחכמינו זכרונם לברכה. חוקי הכשרות הפכו למבדילים בין יהודי ליהודי במקום בין יהודי לגוי.

אם חוקי כשרות של התורה ושל חז"ל היו למען אחווה בין יהודים והתבדלות מן הגויים, הפכו מנהגי הכשרות בימינו למסך ברזל בין יהודי לשכנו. ואם כל השנה זה מסך דק הרי שבפסח זה הופך ל"מסך ברזל". זה אוכל בד"ץ וזה רב"ץ וזה חצ"ץ. זה פוסל בדצ"ו  של זה וזה פוסל חצ"צו של זה ואין לך פרוד גדול מזה.

בא אורח, מגישים לו כיבוד. תגובתו הספונטנית ה"דתית" היא לדעת מאיזה בד"ץ האוכל? היש לך הלבנת פני חברו גדולה מזו? חג הפסח כבר מזמן הפסיק להיות "חג המצות" כפי שצותה עליו תורת משה והפך להיות "חג הקטניות". המוצרים נהיו "כשרים לפסח ללא חשש קטניות" – לא מצאנו כשר לפסח "ללא חשש חמץ". נהפכו היוצרות המנהג (הקטניות) נעשה חמור מהאיסור (החמץ).

אם בקרבן הפסח מצווה התורה: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות פרק יב ד), הרי שבימינו אי אפשר שנאכל עם השכן את השה? הרי אנו אוכלים "חלק" והוא אוכל "קטניות", אנו אוכלי שחיטה של רב פלוני והוא של בד"ץ אלמוני? ועוד כהנה וכהנה מחיצות המבדילות בין יהודים ליהודים?!

התורה רצתה כי תהיה אחווה בין השכנים שהרי אמר שלמה: "טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק" (משלי כז י), ואילו בקהלנו אפילו אצל האח הרחוק אנו נמנעים מלאכול, כַּלָה מתנזרת מלאכול אצל חמותה, ובן אצל אביו, והכל בשל "חוקי כשרות מוזרים" – אֱ-לֹהִים לֹא יְדָעַם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיהֶם.

חומרות שמטבחו של משה רבינו ע"ה לא שמע עליהם. לפי המצב כיום אם משה רבינו היה מזמין מאן דהו לסעוד על שולחנו, קרוב לוודאי שהוא היה נתקל בסרוב  מתנשא "מטעמי כשרות" או "מהדרין" כמובן.

לעומת זאת כל אותם מגביהי המחיצות בין היהודים, יושבים עם גויים כאחים ממש וכל מה שמטריד אותם זה האם האוכל העתיד למלא את כרסם כשר הוא לפי בדצ"ם, ואם כך הדבר, אין מן הנמנע להרים כוסית "לחיים", עם כל גוי מזדמן, וללקק את השפתיים מאוכל המוקפץ ע"י טבח שליכסוני עיניו מעידים על גיוּתוֹ (היהדות שלנו לא מצליחה כנראה להמריא מעל גובה הכרס).

משהו קרה לנו, חדלנו לעבוד את ה' דרך תורת משה, והתחלנו לעבוד את עצמנו דרך הבטן. במקום שהתורה והשו"ע ינחו את דרכנו עושה זאת הכרס. תהיה פרשת שמיני, שאותה קראנו לפני מספר שבועות, וחוקי הכשרות המפורטים בה, ופרשת קדושים שנקרא לאחר הפסח, תמרור אזהרה לאן אנו עלולים להתדרדר, וסמן דרך לאן עלינו לשוב בתשובה שלמה בכדי לשוב ולהיות עושי רצון ה' ותורתו.