יגאל כנען: תהייה קטנה על מיכה גודמן והתחדשות יהודית

יגאל כנען מנתח את הגותו של ד"ר מיכה גודמן ומבקש להיזהר ממניינים "ישראלים", מכונים "ישראלים" תורה "ישראלית", והלכה "ישראלית" שהם כיבוס לרפורמיות ולנצרות לייט

תהייה קטנה על מיכה גודמן והתחדשות יהודית
  זהירות ממכונים ישראלים. יגאל כנען

בקידושין נ"ז,א מספר התלמוד: "שמעון העמסוני … היה דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" – פירש. אמרו לו תלמידיו רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהם ? אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:".

שמעון העמסוני היה דורש הימצאות כל "את" המופיע בתורה, מילה שלכאורה מיותרת, כמייצגת משהו נוסף, כמייצגת ריבוי. כיוון שהגיע למשפט "את ה' אלהיך תירא", חזר בו, כי לכאורה מי ייתכן להיות שגם מפניו אנו נדרשים להיות יראים כיראה מד'?. בא רבי עקיבא וברר: תלמידי החכמים הם חלק נאצל בגופנו הלאומי. כמו המוח והלב בגופנו הפרטי. אנו חייבים ביראתם ובכבודם כיראה מד'. הם הדרך לתורה ולאלוקות.

לתורה יש מציאות חסונה, מסיבית, עמידה, מקיימת. כדי לתת חיים לעולל יש צורך באיבר מתווך. כדי לתת חיים של תורה לאומה יש צורך בקבוצה אנושית נאצלת. אלו הרבנים. תלמידי החכמים.

קרח ויש"ו לא רצו רבנים

לאורך תולדות העם עמדה זו הייתה עיקרית וברורה, באלפי איזכורים. לא שחסרו משיגים עליה, וראשון שבהם היה קורח. זה קינא במנהיגותם של משה ואהרון, וקנאה זו פרצה לאחר מינוי שנראה לו פוגע בערכו. אבל הקושיה שהעלה הייתה רחבה הרבה יותר: "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה", ומדוע תתנשאו על קהל ה'.

כולנו היינו במעמד הר סיני, איננו זקוקים לתיווך של מנהיג, כוהנים, לויים… וגם אנו מטילים ספק רציונלי בחיוניות המצוות ("טלית שכולה תכלת..").

משה עמד במצב קשה: לא יכול להגן על מעמדו הוא, זה יראה פתטי. לכן הקב"ה בכבודו ובעצמו מופיע, ומכריע שמשה הוא שליחו, והגיונו של קורח – מרושע, ופרשנים מאוחרים יותר הוסיפו – נוצרי.

אבל המפורסם במקטרגים של תלמידי החכמים, וזה ששיטתו התמידה שנים רבות, היה יהודי שסטה מדרך הישר – הוא ישו הנוצרי. ישו, מרד בכל מערכת התורה שבע"פ בזמנו, בז לפרושים, הקל במצוות, עד שתלמידיו ביטלון לגמרי.

כדי לראות את ההיפוך ביחס לחכמים די לבחון את המושג "פרוש": ביהדות, בין בהקשר של בית שני, בין בהקשר חדש, זהו ביטוי מכובד. הלל הזקן היה פרושי. בנצרות לעומת זאת "פרוש" Pharisee – הוא מתחסד, מתקטנן, צדקן, צבוע. כך ראו הנוצרים את היהדות.

יחד עם שנאת הממסד הרבני קידש הנוצרי את הדטרמיניזם, בז לתיקון העולם, קידש את החלש, הבור, העלוב, הנכה. "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים", ושנא את המוצלח והמצליח "נקל לגמל לעבור בקוף המחט מעשיר לבוא במלכות השמים".

כששאלו את "אותו האיש" על כשרות התחמק בכוונה מלהורות את הדין שללא ספק ידע, וענה: "כל-הבא אל-הפה יורד אל-הכרש וישפך משם למוצאות: אבל היוצא מן-הפה יוצא מן-הלב והוא מטמא את-האדם". ובעצם כאילו אמר "זו לא השאלה, עזבו משטויות של הלכות כשרות ודין, אנו באים פה עם השקפה, עם חסד".

הבעיה של היהודים היא הרבנים

בניגוד לרפורמה הלותרנית, תנועת הרפורמה ביהדות הייתה חסרת תזות, עמוד שידרה מסוים. היא בקשה לעשות את מחצית הדרך אל ההשכלה/ הנצרות. צעדה הראשון היה (וזה רומז לנו משהו) ביטול ההנהגה הרבנית, פירושים עצמאיים לתורה, והתעקשות עדיין ש"הכל על פי ההלכה". ההמשך, שבא מהר מאד, היה בדומה לנצרות: דגש על אהבה, אמונה וחסד, ללא דין, ללא הלכה, והלאה – החוצה אל ההתבוללות.

קיימת פעילות חינוכית רבה, הזוכה לפופולריות בציבור החילוני והדתי לייט. במדרשה באלון, במכינות חילוניות, בבתי ספר ובמסגרות מעורבות, הרבה מהם בהמשך לדמותו וספריו של מיכה גודמן. זה האחרון אינו רב, אך יש לו יומרות מאד גבוהות בהנהגה דתית, ציבורית, ובחינוך.

מיכה גודמן צילום עדי סגל

ד"ר מיכה גודמן (צילום: עדי סגל)

הוא מחזיק בעמדה נוצרית מקורית כשאומר כי הבעיה של היהדות היא הרבנים. (מתוך ראיון באתר אבי-חי / צו 8) " אבל יש בי עוד קול שלא רוצה לרפא את הרבנות. עוד קול שמייחל להמשך הקריסה של הרבנות. כי יכול להיות שאנחנו לא צריכים להציל את הרבנות אלא להציל את עצמנו מהרבנות". ותלמידיו מחרים אחריו בשנאת הרבנות הראשית והקונצנזואלית ("אמימסד אדתי"), ובחיבוב על תנאי, של רבנים המשמשים כלי במשחקם, עושי דברם.

התורה – מיתולוגיה יהודית עתיקה

כידוע במקורותינו, הנצרות נחשבת עבודה זרה. לעבודה זרה ממדים רבים. אחד מהם הוא ראיית הנצחי בממדים אנושיים, אנתרופומורפיים, בני חלוף. כך הצדק הוא זיאוס, והחכמה היא אתנה, וזיאוס לא רק שצורתו איש, אלא מתנהג בכל יצר אנושי, אוכל, מתחפש, אונס, נוקם. כך, בגוונים שונים וברמות עידון שונות בכל אמונות האליל, עד שבנצרות, המזוקקת ביותר לכאורה, האדם הופך לאלוהים ממש.

מעניין, כי באסתטיקה של הכפירה, מיכה גודמן לא פוסח גם על מימד זה: בניגוד מחלט לרב קוק שראה בחילוניות פרק בגאולה, קורא גודמן להפוך את החלוניות הציונית לדת ודרכה לפרש את התורה, וכך גודמן: " אפשר להפוך את המודל הזה ולראות בציונות את החלון שדרכו מתבוננים ומפרשים את הדת. על פי ההיפוך הזה של המודל הציוני דתי, הציונות והדת מחליפים תפקידים: תחת פירוש הציונות באמצעות הדת, הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת" (שם). הנצחי מתואר במבט גשמי, זמני. אך אצלו התורה אינה אלא כסיפורי מיתולוגיה ישראלית עתיקה, והוא עוסק בפירושם ברוח הציונות המודרנית.

הפולחן החדש

מה עושה מי שממציא לו דת חדשה, ממציא פולחן. כך עשה ירבעם כשהציב שני עגלים בבית אל ובדן, וצווה לחוג חג בחשוון.

כך עשו גם הרציונליסטים הקיצוניים של המהפכה הצרפתית שחילקו מחדש את כל תקופות השנה, וכך היה להם "יום המידה הטובה" ו"יום הכשרון" יום הדעה ויום ההצטיינות. מי שזה נראה לו קצת מטורלל יפנה לחג אמירת התודה בן עשרת הימים שקבע מיכה גודמן (ראה tentoda.org) בסביבות חודשי ניסן אייר, כשה"עגל" החדש שסוגדים לו הוא המדינה.

הוא מפיץ לוחות בגנים ובתי ספר, וכל יום מוקדש לתכונה אחרת. ברוח כל מה שדיברנו, הוא לרוב מתחיל מן המקורות, אבל כמי שגדל כדור שני לילדי הפרחים של הסיקסטיז בארה"ב, הכל נסחף מהר לפסיכולוגיזם ופאתוס רליגיוזי פרטסטנטי: קטעים של הפסיכולוגיה החיובית של רוברט אמונס, יהודה עמיחי האולטרא-חילוני, מרטין לותר קינג (הכומר הבפטיסטי), אברהם יהושע השל הרפורמי, ליאור טף (יש כזה), עינת ווילף (שהתחתנה עם גרמני לא יהודי- כותבת על עתיד הציונות), ביירון קייטי (מייעצת בנוסח ספרי ההצלחה האמריקאים) וגם קצת לוינס , א.ד. גורדון, שמעון פרס ואובמה.

מה שמשעשע הוא שהסלט הפרוגרסיבי-שמאלני-אמריקאי-נוצרי הזה אוהב לכנות את עצמו "ישראלי". ישנם מניינים "ישראלים", ומכונים "ישראלים" ותורה "ישראלית", והלכה "ישראלית". הערצה של כל מה שחילוני והתרסה נגד הממסד הרבני זה של ימינו, וויתורים מפליגים בנושא צניעות ("צניעות ישראלית" מן הסתם). ילדי הפרחים הזנו את המושג "אהבה", השמאל הזנה את המילה "שלום", ההומוסקסואלים הזנו את המילה "גאווה". והרפורמים מזנים את המילה ישראלי.

כל זה בא יחד עם הקלה בנושא מצוות ודין. ומתן יתר כבוד, פולחני כמעט, לפלסטיני, לסוטה, לאשה, לחילוני ולחלש. וזה פולש, באלימות חברתית, בהונאה, בתחפושת עליזה, לתרבות, למכינות, לתיקון ליל שבועות, לעמדות של נושאי משרות ציבוריות, לתפילות בית הכנסת.

התחדשות יהודית? אולי נצרות לייט?

==

יגאל כנען הוא תושב נופי פרת. מוסמך לפילוסופיה וכותב בנושאי יהדות ומדינאות.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

20 תגובות
הצג את כל התגובות