תרומת זרע לרווקה – שאלה של מדיניות הלכתית

בשל חשיבות הנושא, והעובדה שהוא נוגע לנשים וילדים רבים שעשויים להיפגע מן המאמר, ראיתי לנכון להתייחס אליו בצורה מסודרת. בדבריי אתייחס רק לאפשרות של קבלת תרומת זרע מגוי, שהיא הנפוצה יותר בקרב שומרי מצוות.

הטענות כנגד פעולה זו מתחלקות לשלושה חלקים: טענות הלכתיות, טענות רוחניות וטענות מוסריות-חברתיות.

איו מעשה ביאה

השאלה ההלכתית המרכזית היא: האם הילד יהיה כשר לכהונה? זאת משום שכאשר גוי בא על בת ישראל והיא ילדה ממנו בת, אסור לבת זו להינשא לכהן, לדעת השולחן ערוך.

לאור זאת כתב הרב זייני כי "לפי רוב הפוסקים הבת שלה פסולה לכהונה", אך קביעה זו אינה נכונה. גדולי הפוסקים שדנו בנושאים אלו, וביניהם ר' שלמה זלמן אויערבאך (מנחת שלמה תניינא קכד) ור' משה פיינשטיין (אגרות משה אה"ע ב, יא) כתבו שהבת תהיה כשרה לכהונה. טעם הדבר, שהאיסור החל על בת של גוי ויהודיה תלוי בכך שהגוי מחלל את הישראלית בבעילתו, מה שלא מתקיים כאשר אין מעשה ביאה. (וכן פסקו הרב שאול ישראלי, הרב דב לבנון ועוד רבים)

ומכיוון שעצם האיסור של בת-גוי לכהן נתון במחלוקת (בית שמואל סי' ד ס"'ק ב), וגם לדעת האוסרים ייתכן שהוא מדרבנן בלבד (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא, סי' צא), וודאי שיש להקל בכך.

לא מתחשבים בחששות רוחניים

שאלה נוספת היא מן התחום הרוחני: האם יש פגם רוחני בוולד שנוצר מזרע של גוי?

אכן קיים דיון בפוסקים בשאלת מעמדו הרוחני של ילד של גוי, ויש מהם שכתבו שהוא נחשב כפגום מבחינה רוחנית. מאידך, מצאנו בחז"ל גם ש"בני בניו של המן למדו תורה בבני ברק", וכן ש"ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".

אך יש להבחין בין המקרה שלנו לבין המקורות הנזכרים לעיל. זאת משום שמקורות אלו עסקו באב של ממש, שהוליד את הילד כדרך כל הארץ. אך אנו דנים בשימוש בחומר גנטי לצורך הפריה, ואין סיבה לחשוב שהמטען הגנטי של הגויים שונה באופן מהותי מזה של ישראל. ואכן, ר' שלמה זלמן אויערבאך (שם) פסק שכאשר אישה בת-כהן קיבלה זרע מגוי, בנה יהיה כהן כמותה. והובא בשמו שגם מעמדו הרוחני של העובר לא מושפע מאביו הגוי משום שזרעו איננו מיוחס אחריו.

בנוסף על כך, אם נבוא לחוש לפגמים רוחניים בעוברים, יש להרחיב את החשש הרבה יותר: לבני נדה, לבני עמי הארצות ועוד. ואם בן ממזר כתבו רוב הפוסקים שאין איסור להביא לעולם, קל וחומר בחששות קלושים כאלו, וכבר הובא בשם הרב אלישיב (שיעורי תורה לרופאים ד, רנח) שאין להתחשב בחששות רוחניים מסוג זה מלבד בזרע עמלק ושבעת עמי כנען.

לסיכום נקודה זו נצטט מדברי הרב משה פיינשטיין (שם) שהתייחס לסוג זה של שיקולים "רוחניים" וטען שהם זרים לרוח ההלכה:

והערעור על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות חיצוניות… אשר מזה מתהפכים ח"ו האסור למותר והמותר לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא.

שיקולים מוסריים וחברתיים

האם המסקנה העולה מכל האמורים היא שתרומת זרע לרווקה היא דבר "מותר"?

התשובה לשאלה זו מורכבת יותר. זאת משום שמלבד החששות ההלכתיים והרוחניים, שאין בהם ממש, קיימים גם שיקולים מוסריים וחברתיים שנמנה כאן בקצרה:

א. חשש זנות: קיים חשש שהסביבה לא תבדיל בין ילדים שנולדו מתרומת זרע לילדים שנולדו מזנות, וכך ייווצרו מצבים של חשד-שווא ומאידך יהיו שיתירו לעצמן להתעבר בזנות כי יוכלו לתלות זאת בתרומת זרע.

ב. טובת הילד: אישה רווקה המביאה ילד לעולם, גורמת לכך שיחיה ללא אב שיגדל ויחנך אותו, ואף ללא דמות אב מוגדרת (שקיימת אפילו אצל ילדים יתומים ומאומצים). יש לדון האם מדובר בפגיעה משמעותית יותר מנסיבות חיים אחרות, עד כדי כך שהיא גוברת על הזכות והרצון הטבעיים להורות.

ג. מבנה המשפחה והחברה: הפיכת הורות-ללא-נישואין לנורמה חברית מקובלת, עשויה לערער את המבנה החברתי והרוחני של עם ישראל, שמוסד המשפחה עומד בבסיסו. נקודה זו צריכה להיבחן על רקע הנתונים הקיימים בשטח, דהיינו באיזו מידה זוהי פעולה נפוצה המשפיעה על מבנה החברה.

ד. הזכות להורות: אל מול שיקולים אלו, יש להציב את חשיבותו הרבה של הרצון להורות, שעליו אמרה רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי".

שאלה של מדיניות הלכתית

שאלות אלו עדינות ומורכבות מכדי למצות אותן מעל במה זו, אך הן אלו שצריכות להישאל בסוגיה זו, וממילא גם אופי הדיון בהן אמור להיות מסוג שונה, ועשוי להשתנות בין מקומות שונים ופרטים שונים. השפה החדה של "אסור" ו-"מותר" פשוט איננה רלבנטית כאן, כפי שמבואר בדברי הרב שלמה דיכובסקי (לב שומע לשלמה א, כב) שבהם נחתום את הדיון:

"הנושא של הריון בפנויה באמצעות הזרעה מלאכותית, הוא שאלה של מדיניות הלכתית… שימוש בזרע של תורם חיצוני אינו חלק מהלכות איסורי ביאה ואינו יוצר בעיה של יוחסין… השאלה היא ביחס למדיניות ההלכתית של חיי המשפחה… יש צורך מפעם בפעם לחזור ולשקול את המדיניות ההלכתית."