מגזין ספורט: השחמטאי היהודי שהפך לאנטישמי קיצוני

גדול השחמטאים בהיסטוריה היה יהודי שהביס את ההגמוניה הרוסית בדרך לאליפות העולם. אך דווקא כשהיה בשיאו הוא נכנס לשיגעון: הוא פרש ממשחק תחרותי, התנער מעברו והפך לאנטישמי סדרתי ומכחיש שואה. בובי פישר יצא לקרב והפסיד, וגם הרבי מלובביץ' לא הצליח לעזור לו.

מגזין ספורט: השחמטאי היהודי שהפך לאנטישמי קיצוני
  (בובי פישר ב1960. קרדיט: רישיון חופשי ויקיפדיה)

רוברט ג'יימס פישר, או בקיצור "בובי", התוודע למשחק השחמט כבר מגיל צעיר. הוא התפתח במועדון השחמט בברוקלין וכבש בסערה את השחמט האמריקאי כאשר כבר בגיל 14 זכה באליפות ארצות הברית. שנה לאחר מכן, ב1958, קיבל את הדרגה הבכירה ביותר במשחק התחרותי: רב אומן, והיה לצעיר ביותר בהיסטוריה שזכה בתואר הנעלה.

שחקני השחמט האמריקנים תמיד היו החזקים בדורם. במאה ה19 היה זה פאול מורפי שניצח את כל יריביו באירופה, ובתחילת המאה ה20 היה הקובני קפבלנקה שהיה אלוף העולם השלישי. אולם חיי השחמט של בובי פישר היו תחת צילה המאיים של המלחמה הקרה, והגיע הרגע שבו אמריקה תביס את הרוסים במגרשה שלה. אליפות העולם בשנת 1972 הייתה למתוקשרת ביותר, "קרב המאה" כינו אותה, ואפילו הנשיא האמריקני היה מעורב. זהו סיפורו של השחמטאי שיצא נגד כולם, אך הפסיד לעצמו. רוב חייו עברו בבדידות ושנאה עזה לאמריקה, ליהודים, ולכל מי שחלק עליו.

כמה שעות לאחר נפילת מגדלי ארצות הברית בפיגוע ב11 בספטמבר 2001, מתראיין פישר לרדיו ההונגרי כדי להעביר את המחשבות שלו על מה שקרה: "אלו חדשות נפלאות" אומר פישר, "הגיע הזמן שארה"ב תחטוף, ולחסל אותה אחת ולתמיד".

המראיין לא מאמין למשמע אזניו: "אתה אומר שאתה…אתה שמח על מה שקרה"? הוא שואל. פישר עונה בצורה חדה: "אני מריע למעשה" הוא אומר, ואיכשהו גם ישראל נכנסת לתמונה: "ארצות הברית וישראל שחטו את הפלסטינים, פשוט שחטו אותם במשך שנים. שודדים ושוחטים אותם, ולאף אחד לא אכפת. עכשיו זה חוזר לארצות הברית. אני רוצה לראות אותה נמחקת".

הריאיון הזה לא יוצא דופן בשלל אמרותיו של פישר נגד כל מה שמייצג את אמריקה או את היהודים. האם אפשר להסביר כיצד יהודי מברוקלין מתנער בצורה כל כך אגרסיבית מעברו? וכיצד השחמטאי שייצג את אמריקה בקרב נגד הרוסים כל כך שנא אותה עד ימיו האחרונים?

לכידה

קרדיט: צילום מסך מתוך יוטיוב

כל המטרה בשחמט היא לקחת את התואר

מה לא נאמר על בובי פישר? הקוסם של עולם השחמט, השחקן החזק בכל היסטוריית המשחק, ניצח כל יריב שנפגש איתו על הלוח, מכונת השחמט הטובה ביותר שהומצאה. הילד הצעיר שגדל בברוקלין הפך להיות אייקון תקשורתי. למעשה הוא היה כמו כוכב קולנוע יותר מאשר שחקן שחמט. כמו מוחמד עלי באגרוף, או טייגר וודס בגולף.

פישר נולד ב1943 וכבר בגיל 6 הוא הכיר את המשחק שיהיה לימים אובססיבי לגביו. לאחר שנתיים מתרשם מנהל מועדון השחמט בברוקלין מהפוטנציאל של פישר ולוקח אותו תחת חסותו. ההתקדמות שלו היא מטאורית בכל קנה מידה: בגיל 13 הוא אלוף ארצות הברית לנוער, ושנה לאחר מכן הוא מנצח בתחרות הבוגרים. הישגיו מביאים אותו לתחרות חזקה ביוגוסלביה בשנת 1958 בהיותו בן 15 בלבד. הוא מסיים במקום החמישי וניתנת לו הזכות לעבור ל"תחרות המועמדים" שהמנצח בה מתמודד מול אלוף העולם המכהן. פישר עוד צעיר ואינו ברמה הגבוהה אליה יגיע, אך הוא משיג תואר אחר: "רב האומן הצעיר ביותר בהיסטוריה" עד לאותו זמן.

בשנים אלו מתגלה אופיו של פישר כאחד שמפריע למארגני התחרות, ויש לו תלונות רבות. כך שהוא מתמודד מול שמואל רשבסקי (יהודי אורתודוכסי) שנחשב לגדול בשחקני ארצות הברית אז, הוא פורש באמצע התחרות כאשר הם בתוצאת תיקו: 5.5 נקודות לכל אחד. הסיבה? מארגנת התחרות מתכננת את לוחות הזמנים בשעות שאינן נוחות ומתאימות לו.

ניצחונותיו של פישר הצעיר מביאים לו את חטא היוהרה: הוא יוצא נגד השחקנים הרוסים בטענה שהוא מנצח אותם בקלות – אך אין הדבר כך בפועל במציאות. ההגמוניה הסובייטית שלטה ללא עוררין מאז 1948 עם עלייתו של מיכאל בוטביניק ולמעשה פרט לפישר עד סוף המאה כל שחקני הטופ העולמי כמעט הם רוסים, וכך כל אלופי העולם.

בשנת 1962 מנצח פישר בתחרות איזורית בסטוקהולם שבשוודיה, ושוב עולה לתחרות המועמדים. פישר מגיע למקום הרביעי בלבד, ושוב אינו מצליח להגיע למעמד של טוען לכתר. בראיון שיעשה כעבור 9 שנים הוא מכריז: "כל המטרה בשחמט היא לקחת את התואר". זהו הדבר היחידי שמעסיק אותו. הוא יוצא לתקשורת ומאשים את הרוסים ברמאות נגד החוקים: לטענתו, הם תכננו בינם לבין עצמם תוצאות תיקו כדי לשמור על כוחות וכושר לקראת שאר המשחקים. למעשה, בראייה פשוטה קשה להניח זאת. פטרוסיאן, מנצח התחרות, נמצא בכושר שיא והוא אף לאחר מכן מנצח את בוטביניק, אלוף העולם המכהן. אולם פישר מאמין בקנוניה והוא בטוח שהיא נגדו.

אמו של פישר ראתה כבר בצעירותו שהוא נהיה 'מכור למשחק'. לימים הוא פשוט יגיד שאי אפשר להפריד את השחמט ממנו והם פשוט שניים בגוף אחד. כבר בילדותו הוא קרא, לטענתו, אלפי ספרים ומאמרים שקשורים לשחמט. היא ניסתה להשגיח עליו ושלחה אותו לבדיקות פסיכיאטריות, אך דווקא השתלטותה גרמה לניכור של פישר ממנה עד אבדן הקשר.

עם השנים הוא ממשיך לנצח אך הוא אינו מצליח להתבסס כטוען לכתר. הייאוש ניכר גם במעשיו. בתחרות ב1967 הוא מתלונן על תנאי התחרות, התאורה, ושהקהל מפריע לו. הוא מאחר ומבריז למשחקים וגורם "להפסד טכני". הוא מודח מהתחרות ובמחאה פישר מכריז על עזיבתו את עולם השחמט.

למרבה האירוניה, כעבור שנתיים בתחרות דווקא בישראל, בעיר נתניה, פישר מבצע את הקאמבק שלו. הוא כמובן מנצח בקלות. כדי לחזור לכושר שיא הוא מוותר על האגו שלו ומפתיע את כולם כאשר בדו קרב מיוחד בו מתמודדים 10 שחקני רוסיה החזקים מול שאר העולם, הוא מוותר לבנט לרסן להיות בלוח הראשון.

מכאן הדרך שלו סלולה ואין אף אחד שעוצר אותו. משנת 1970 פישר בשיא כושר, אותו שיא שגרם לכל העולם לזכור אותו כשחקן הגדול בהיסטוריה. הוא מנצח כל תחרות אליה הוא ניגש ובדרך דורס את כל הטופ העולמי. ושוב פעם מגיעים אל אליפות העולם. הוא מעפיל לתחרות המועמדים.

בדו קרבות הוא פשוט מביס כל מתמודד. ברבע הגמר הוא מנצח את טיימאנוב 6-0, בלי תוצאות תיקו ובלי הפסד. בשלב הבא הוא ניצב מול אחד השחקנים החזקים בעולם, בנט לרסן, וגם הפעם הוא מנצח 6-0. תוצאות כאלו הן יוצאות דופן בהיסטוריה של השחמט, במיוחד במעמדים האלה ומול שחקנים שנחשבים חזקים מאד. בגמר התחרות ניצב מולו אלוף העולם לשעבר פטרוסיאן שלאחר ניצחון שלו על פישר הוא מובס 4 משחקים רצוף, והנה הגיע החלום: הזכות להתמודד מול הרוסי בוריס ספאסקי על הכתר הנכסף.

הרוסים זוממים נגד בובי

ברגע השיא שלו הוא מתחיל להיעלם. הוא נהיה ביישן וחשדן נגד זרים, ובטוח שהרוסים פועלים נגדו כדי לקחת לו את הכתר, ויוצא נגד ארצו שלו, ארצות הברית. הוא מערים קשיים על מארגני הדו קרב שנערך באיסלנד ומעלה כל טענה אפשרית: הרוסים שותלים בקהל מהפנטים נגדו, כלי המשחק עשויים מחומר מסוכן והוא דרש להחליפם, התאורה מרצדת ועוד. לבסוף הקהל מוצא מן האולם והמשחק משודר דרך מצלמה.

פישר מאיים לפרוש, הלחץ והשיגעון מתחילים לחלחל. הסכום למנצח נמוך מדי ורק לאחר התערבות מיליונר שמכפיל את הסכום הוא ניאות להמשיך. אמריקה ניצבת מאחורי פישר ויודעת שלדו-קרב יש משמעות הרבה מעבר לשחמט. המלחמה הקרה בשיאה, המאבק בין ברית המועצות לאמריקה מחריף, ותבוסה רוסית בהישג יד. בהוראה מיוחדת של הנשיא, מתקשר מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר לפישר ולמעשה מתחנן בפניו שלא יפרוש מהתחרות.

עולם השחמט מעולם לא היה מסוקר יותר. בשנת 2014 יוצא סרט בכיכובו של טובי מגוויר בשם "שובר את הכלים" שמנסה להראות מה עבר על פישר באותו דו קרב, אך ללא הצלחה כי הרמות הפסיכודאליות עלו לשלבים צורמים. במשחק הראשון פישר מקריב כלי באופן מפוקפק ומפסיד. במשחק השני הוא גורם להפסד טכני לאחר שהוא אינו מופיע כלל למשחק. העולם דרוך לקראת השלב הבא של פישר. אולם אז הוא מנצח, וממשיך לנצח עד ב3 בספטמבר 1972 הוא נהיה אלוף העולם ה11.

האם שם זה נגמר? לאחר שהשיג את התואר הנכסף, בגיל הרבה יותר מבוגר ממה ששיער – בעבר הכריז: "בגיל 20 אהיה אלוף העולם" – הוא פורש ממשחק תחרותי. לאחר 3 שנים מגיע מולו אנטולי קארפוב שזכה בתחרות המועמדים לדו-קרב על הכתר, אולם פישר דורש לשנות את תקנון התחרות. ראשי ארגון השחמט העולמי מנסים לבוא לקראתו עד כמה שניתן אך לא יכולים להסכים להכול. פישר מסרב אם כן להופיע לדו קרב, וקארפוב נהיה אלוף העולם ה12 בלי שיתמודד.

מאז הוא נעלם. הוא מסרב לכל הצעה למשחק גם בתמורה לסכומי עתק. הוא מוציא אמנם תכנת שחמט וספר, אך אינו משתתף במשחק תחרותי פרט למקרים בודדים בלבד. הוא מסתובב בעולם בבדידות וסלידה. מראהו החיצוני הופך למרושל, הוא מגדל זקן והופך לתימהוני. כאשר מעריצה פגשה אוותו בביתו היא ראתה גבר עני, עם יכולת פיזית נמוכה, שחי בדירת 35 מ"ר וחי על כספי הביטוח לאומי של אימו הזקנה.

לכידה

קרדיט: צילום מסך מיוטיוב.

בשנת 1992 מורגש שינוי מסלול בחייו, הוא מסכים לדו-קרב חוזר על הכתר עם בוריס ספאסקי. שניהם מעבר לשיאם, שניהם כבר לא משחקים באופן תחרותי, אך פישר מתייחס לכך כמאבק על הכתר לכל דבר. מבחינתו הוא עדיין אלוף העולם (על אף שבאותה תקופה היה זה גארי קספארוב). פישר מנצח גם אז את ספאסקי, ונראה שהוא חוזר לתלם. הוא מפתח סוג של משחק שחמט בו הכלים מסודרים באופן רנדומלי כדי למנוע היכרות מוקדמת עם פתיחות. הוא מייצר חזון חדש לשחמט, מנסה להחיות אותו. אם זה כל הסיפור הוא היה נזכר כגדול מכולם. אבל זה לא.

השחמטאי המגורש, המוחרם והמנודה

הדרך של בובי פישר לפיסגה לא הייתה רגילה, לא כמו כל כישרון עילאי שממש את המתנה מהשמיים שקיבל. הוא עבד קשה יותר מכל שאר השחקנים. כך יצא שהוא הסתיר את חוסר הביטחון שלו מאחורי אגו שנבנה במשך 20 שנה. הוא התעקש להיות השליט הבלעדי של משחק המלכים. היו כמה שאהבו אותו על העקשנות המטורפת שלו, והיו כאלה שלא.

בתחילת הקריירה השחמטאית שלו דברים לא באו לו בקלות. הוא היה צעיר בעולם של מבוגרים חדורי ניסיון והיה עליו ללמוד ולתרגל. הדבר היחידי שייחד את פישר הייתה התשוקה הבלתי רגילה שלו לשחמט. לאורך כל חייו במשחק התחרותי, מעבר לאובססיה, הייתה לו כמעט מסירות נפש על לוח המשחק. הוא היה מתאמן 14 שעות ביום, והיה נרדם עם אחד ממאות הספרים שלו על שחמט. הוא עצמו היה מעיד: "אני נותן 98% מהאנרגיה הנפשית שלי לשחמט, אחרים נותנים רק 2%".

בהיותו צעיר הוא היה שחקן טוב, אפילו מעולה, אבל כישרונותיו האמתיים עוד לא פרצו ואף אחד לא היה מהמר עליו כאלוף העולם העתידי. אבל כאשר הוא התפוצץ הוא היה בלתי ניתן לעצירה.  לימים הוא יספר שהמחשבה המשמחת ביותר במהלך משחק היא כאשר היריב יודע שהוא הולך להפסיד, שנשבר לו האגו: "המטרה היא לרסק את המוח של היריב".

אבל משהו השתבש באמצע הדרך. פישר הפך להיות שחמטאי נרדף לאחר ששיחק לאחר פרישתו ביוגוסלביה שהייתה נתונה לסנקציות על ידי האו"ם, הוא גורש מארצות הברית, ונודה מאיגוד השחמט העולמי.

כבר בצעירותו הוא ברח מהיהדות שלו, הוא התקרב לזרמים נוצריים והיה מתרץ את חוסר רצונו לשחק בימי ראשון עקב דתו. הוא הפך להיות שוביניסט וטען שהוא יכול לנצח כל אישה בשחמט כאשר הוא בכלי פחות: "כל הנשים טיפשות בהשוואה לגברים". היו לו ניצני אנטישמיות קטנים, אבל רק לאחר פרישתו היא החמירה לממדי ענק. היה נראה שפישר משתדל להיות הקיצוני ביותר.

הוא השווה יהודים לשטן, כנראה בהשפעות נוצריות רדיקליות שהיה מעורב בהן. אמרותיו היו רדיקליות על אף עברו היהודי, משפחתו היהודייה, ושחקנים יהודים שהיה מכבד: "היהודים הם שקרנים וממזרים, הם אנשים מטונפים, מלוכלכים, מגעילים, נתעבים ופושעים" אמר. כל כך הרבה במשפט אחד. ההשוואה לנאציזם עולה מאליה: "היהודים הם תת אנושיים, הם חלאת המין האנושי". ככה בכל ראיון רדיו שהביא לו במה הוא היה חוזר על עמדותיו וחשף את מטרתו בחיים: "האינטרס העיקרי שלי הוא לחשוף את היהודים, צריך לעצור את היהודים הארורים האלה, הם איום על העולם כולו".

הטירוף שלו נגד היהודים הביא אותו לאמירות פליליות: "הגיע הזמן להתחיל להרוג את היהודים באופן אקראי", ככה פשוט זרק לאוויר השחמטאי היהודי. אין שום דרך להסביר את דבריו. בת זוגתו באותם ימים ניסתה לתרץ את דבריו: "הוא כמו ילד, הוא מאד פשוט" אמרה כדי להסביר את התנהגותו. הכחשת השואה הייתה רק המשך מובן מאליו: "מאה אלף יהודים צריכים להיות מוצאים להורג בארצות הברית, וללכת לאיזה שהוא מחנה ריכוז לחינוך מחדש". הוא הודה שהוא "מאוהב" עם הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא פשוט הכחיש כל קשר שלו ליהדות, על אף היותו יהודי.

רק הרבי מלובביץ' לא התייאש

בכתבה נרחבת באתר הטאבלט בשנת 2013, מביא ג'ונתן זאלמן את המאבק על יהדותו של פישר: "גאון השחמט התכחש ליהדותו, אבל הרבי מלובביץ' לא הסכים. מי צדק?"

לפני פישר, השחקן החזק ביותר בארצות הברית היה שמואל רשבסקי, יהודי אורתודוכסי שהיה במשך עשורים בצמרת השחמט העולמי. הזכרנו למעלה את המשחק של פישר מול רשבסקי, בו פישר פרש בתוצאת תיקו. רשבסקי בן ה50 היה אמור להתמודד עם הבחור הצעיר במשך 16 משחקים, והמנצח היה כובש את ההגמוניה האמריקנית. בסיבוב ה12 הדו-קרב נתקל בקשיים: המשחק נקבע לשבת ונדחה ליום ראשון כי רשבסקי שומר הדת לא משחק בשבת (דבר מדהים שלעצמו, ששחקן בצמרת העולמית שומר על הדת קלה כבחמורה), בשעה 11 בוקר. פישר, שהיה רגיל להיות ער בלילה עד מאוחר, לא קם למשחק והוא קיבל הפסד טכני. למרבה האירוניה, ברבות הימים יתחבר פישר ל"כנסיית אלוהים העולמית" שאחד החוקים שלה הוא לאסור משחקים בשבת.

כפי שכתבנו, לאחר שחשב שהרוסים זוממים נגדו הוא פרש לשנתיים ממשחק תחרותי, וחזר להתמודד בדו-קרב ענק בין רוסיה לשאר העולם, אז רשבסקי היה חבר בצוות שלו. והם התחברו: הם ניתחו עמדות ביחד ולאחר עשור של תחרות מרירה ביניהם הם נהיו ידידים. בעתיד ימנה פישר את רשבסקי כאחד מעשרת שחקני השחמט הגדולים בהיסטוריה.

לכידה

שמואל רשבסקי. צילום חופשי מויקיפדיה

רשבסקי התגורר באותן שנים בשכונת קראון הייטס בניו-יורק והוא התקרב לאדמו"ר השישי של חב"ד, הרב יוסף יצחק שניאורסון. לאחר פרישתו ממשחק תחרותי בגיל 70, בשנת 1982, הוא התקרב אף לרבי השביעי של חב"ד: הרב מנחם מנדל שניאורסון. לרשבסקי אמר פעם הרבי שהשחמט היא דרכו למצוות קידוש השם ושלא יתנתק מהמשחק לגמרי. מעודד מדברי הרב הוא המשיך במשחק תחרותי, ולאחר ניצחונו בתחרות בגיל 72  הוא קיבל מכתב ברכה מהרבי:

"השורות הבאות עשויות להיראות מוזרות. אבל אני רואה חובה שלא להחמיץ את ההזדמנות להביא זאת לתשומת ליבך. אתה בוודאי מכיר את סיפור חייו של בובי פישר, אשר ממנו לא נשמע כלום כבר הרבה זמן.

למרבה הצער, לא נראה שיש לו את החינוך היהודי הנכון, וזו כנראה הסיבה להיותו כה מנוכר מאורח החיים היהודי או העם היהודי. אבל בהיותו יהודי הוא חייב לקבל עזרה מכל מי שאפשר. אני כותב לך כי כנראה אתה מעודכן לגביו יותר מאחרים, ואולי אתה עשוי למצוא דרך שבה ניתן להחזירו לחיק היהדות, בין באמצעות מאמצים אישיים שלך, ובין בדרך אחרת".

בעקבות המכתב המפתיע, נסע רשבסקי למקום מגוריו של פישר בלוס אנג'לס, קליפורניה. פישר באותה תקופה עוד חי בארצות הברית בטרם קיבל צו איסור כניסה והסגרה. בעשור שעבר עליו מאז פרישתו, פישר היה מתבודד ונראה רק לעיתים רחוקות בציבור. בשנת 1981 הוא עורר סערה תקשורתית בעת טיול שערך בפסדינה. בגלל שסלד מהרפואה המערבית הוא היה צולע, שיניו היו נבולות וחלקן נפלו, והוא גידל כרס לתפארת. ניידת משטרה שעצרה לידו זיהתה אותו בשוגג כשודד בנקים מבוקש. הוא נעצר על שוטטות ובילה יומיים בכלא. לאחר שהתבררה הטעות והוא שוחרר, מיהר פישר לפרסם חוברת כיצד עונה בפסדינה ופרסם אותה ב10,000 עותקים.

אולם בשנת 1984 הוא כן הסכים לביקור ייחודי: חברו רשבסקי למשך שלוש שעות. הם דיברו בעיקר על שחמט, ומשהעז רשבסקי לדבר על רצונו של הרבי מלובביץ' לקרב אותו ליהדות, פישר זעם וסילק את רשבסקי מביתו. באותה שנה הוא התכחש סופית ליהדותו: אנציקלופדיית יודאיקה הכניסה ערך עליו כיהודי, ובתגובה שלח אליהם פישר מכתב: "זה מאד הטריד אותי ששמתם אותי בטעות כערך. אני לא היום, וגם אף פעם לא הייתי יהודי", הוא אף הוסיף עובדה מפתיעה: "למעשה, אני ערל" כתב. הוא כעס על השימוש בשם שלו כדי להאדיר את היהדות. כהרגלו, לאחר חתימתו הוסיף את תוארו: "אלוף העולם בשחמט".

כאשר הרבי שלח את רשבסקי לפישר המטרה הייתה לבחון את התיאוריה שלו: אם פישר יתוודע לנשמה היהודית שלו, לתרבות של עמו ולזהותו הוא יוכל להתגבר על השנאה הפנימית שלו. אך ללא הצלחה. נפשו כבר נהרסה לגמרי ואי אפשר היה להחזיר אותה.

לאחר ששוכנע לחזור למשחק גומלין נגד יריבו על כתר האליפות ספסקי ב1992, המשחק התרחש בבלגרד אשר ביוגוסלביה. ממשלת ארצות הברית הטילה סנקציות באותן שנים על המדינה ושלחה לו צו שלא יבצע כל פעילות וקשרים עם יוגוסלביה. פישר בחר להמשיך לשחק והוא נקנס ונענש ב10 שנות מאסר. במסיבת עיתונאים לפני המשחק, הוא הוציא את המכתב הרשמי שקיבל מאמריקה וירק עליו בהתרסה לקול תשואות הקהל. בעקבות ניצחונו קיבל פישר 3.5. מיליון דולר, ואלה סידרו אותו להמשך חייו. אולם הוא לא היה יכול לחזור יותר לארצות הברית (למעט פעם אחת שטס להלוויית אימו בעילום שם בשנת 1997).

בובי פישר

פישר יורק על צו של הממשל האמריקאי ב1992. צילום מסך מתוך יוטיוב.

 

לקראת סוף ימיו מעידה סוזאן פולגאר, שחקנית צמרת בשחמט שהתחברה אליו, כי היו לו מחלות נפש והוא ניסה להפריד בין עצמו לבין השחמט כדי לחיות כאדם נורמלי, "אך לצערי זה אותו האדם" אמרה.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות