הרב שפסק ש"משחק של מכבי יפו דוחה שבת"

זהו אינו סיפור על רב רפורמי, שהרבנות הראשית התנערה ממנו, אלא על אהבה בלתי פוסקת לקהילתו ולקבוצת הכדורגל שהסעירה את עולמו הדתי. זהו סיפורו של הרב אברהם בכר שפסק ש"מכבי יפו דוחה שבת"

הרב שפסק ש"משחק של מכבי יפו דוחה שבת"
  (צילום מסך מאתר מוזיאון להנצחת השואה בארה"ב)

הרב אברהם בכר, או ר' אברמיקו כפי שכונה בחיבה, רבה של קהילת יוצאי בולגריה ביפו, והמעריץ הגדול ביותר של קבוצת הכדורגל מכבי יפו גדל כילד יתום, קיבל אות הצטיינות ממלך בולגריה עצמו לאחר שהציל מאות אנשים מטביעה, ולאחר עלייתו לארץ נהיה הסמכות הרוחנית הבכירה של קהילת הבולגרים ביפו.

הרב שהתחנך על ברכי האורתודוקסיה בבולגריה והיה אף חזן ושוחט, התאים עצמו עם השנים לצאן מרעיתו המסורתי והיה פוסק: "מכבי יפו דוחה שבת", וכך לאחר התפילה בשבת היה נוסע עם הקטנוע שלו לראות את המשחקים של קבוצתו האהובה. זהו אינו סיפור על רב רפורמי, שהרבנות הראשית התנערה ממנו, אלא על אהבה בלתי פוסקת לקהילתו ולקבוצת הכדורגל שהסעירה את עולמו הדתי.

אחד הסיפורים בחייו של הר' אברמיקו הקשורים למכבי יפו, נמצא דווקא בשנתו האחרונה לחייו. בהיותו בן 90 בבית האבות הבולגרי בראשון לציון. כאשר הרגיש שחייו עוזבים אותו הוא פנה למנהל בית האבות בבקשה מיוחדת: לפגוש בפעם האחרונה את משה (מוצי) ליאון, כוכבה של מכבי יפו בשנות ה-70'. כאשר מנהל בית האבות פונה למוצי שהר' אברמיקו מעוניין לפגוש אותו, הוא מתייצב מייד מול הרב שבכה מרוב התרגשות, ולא הפסיק לדבר על המפגש ביניהם גם לאחר ימים רבים.

הסיפור מלמד אותנו על קרבתו העזה של הרב לקבוצת הכדורגל, וגם את החובה שהרגישו שחקני הקבוצה מול האוהד מספר אחד שלהם.

3

מוצי ליאון, כוכב מכבי יפו במדי נבחרת ישראל 1964. קרדיט: רישיון חופשי ויקיפדיה

 אות הצטיינות ממלך בולגריה

הרב בכר נולד בכלל בטורקיה בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כשהיה בן 5 התייתם מאביו ואז עבר עם משפחתו בזמן המלחמה לבולגריה. במהלך שנות ילדותו למד בבית יתומים שם התחנך בלימודי יהדות ודת, ובהיותו בן 11 חזר לאמו ושאר קרוביו.

בשנת חזרתו למשפחה נפל עליהם אסון ואחיו הגדול טבע, והוא הפך על כורחו למפרנס המשפחה. בני הקהילה עזרו לו והוא למד אצל הרב אליעזר בכר ניסים להיות חזן, שוחט ומוהל, וכבר בגיל 12 וחצי קיבל את משרת החזן הראשי בבית הכנסת. אמנם בגיל צעיר  היה כבר שוחט וחזן אך כמוהל היה ללא הצלחה רבה שכן אף אחד לא הסכים להעניק לו את ילדו, ורק לאחר שנים שנולד בו בכורו הוא מל בפעם הראשונה.

בגיל 18 עובר הרב לעיר סופיה לצורך התלמדות בשחיטה גסה, שחיטת בהמות, לפי דרישת הקהילה. הוא מתארח אצל דודו ולאחר שנתיים הוא מתחתן. גם בסופיה הוא חזן בבית הכנסת, ולאחר 3 שנים הוא כבר מתמנה להיות חזן ראשי. עלייתם של הפאשיזם והנאציזם בבולגריה משנה את פני הקהילה, אך זה לא מונע ממנו להיות יקיר העיר וידין שם התגורר.

מעשה הגבורה של הר' אברמיקו הוא יוצא דופן בהיסטוריה של בולגריה. ערב אחד במרץ 1942 נשמעים בעיר מהומות וצעקות. הקרח בנהר נשבר, והעיר בעלת התשתית הירודה מוצפת. קולות נשמעים בעיר לבוא ולהציל כי אלפי אנשים בסכנת טביעה ובתיהם נשטפים. הר' אברמיקו לוקח במהירות 3 חביות ריקות ומחבר אליהם כמה קרשים כדי ליצור מעין רפסודה. הוא נעזר במקל להשיט את הרפסודה המאולתרת ומוציא מן המים 718 איש במעשה גבורה יוצא דופן.

הצלתו עשתה שם עד מלך בולגריה בוריס השלישי ובטקס בארמון הוא מקבל אות הצטיינות שלא ניתן לאף אחד עד כה. אולם הימים הם ימי עליית הנאציזם, והשגריר הנאצי נוזף בראש העיר על הכבוד שקיבל אותו יהודי – אזרח כבוד של העיר וידין. הוא לוקח ממנו בקללות וכוח את אות ההצטיינות והר' אברמיקו חוזר חפוי ראש לעירו אך שמח על הצלתו מהמוות. לאחר נפילת השלטון הנאצי, הוא מקבל שוב את אות ההצטיינות אך לא כשהיה בעבר, וגם לימים הר' אברמיקו מספר זאת בצער רב.

השריד האחרון

הרב בכר מסנגר על הקהילה היהודית בבולגריה שעל אף שהיו שומרי שבת, חגים ומנהגי יהדות עדיין נחשבו כ'מסורתיים' בלבד. "אני גאה עם הדתיות של הבולגרים" אומר הר' אברמיקו, ויוצא דווקא נגד אלו שמחשיבים את עצמם כדתיים היום.

למרות כל זאת לא הייתה התבוללות ונישואי תערובת ביהדות בולגריה, למעט מקרים ספורים שהקהילה הייתה יוצאת נגדם. הרב בכר לימים מבכה את הידרדרותה הדתית של קהילת בולגריה בארץ ואת מיעוט בתי הכנסת שנותרו. "אני השריד האחרון" אמר על עצמו ואת תפקידו כמשמר המסורת הרוחנית והדתית של יהדות בולגריה.

3

צילום: יד ביד pikwiki israel, ויקיפדיה

בעשור הרביעי לחייו, בשנת 1948 הוא עולה לארץ ומתיישב ביפו ליד הקהילה הבולגרית הענפה שמנתה כ50 אלף איש. בתחילה עסק במסחר בעישון דגים וחנות מכולת אשר הפכה ברבות הזמן לבית הכנסת.

הרב בכר שראה את הדרישה הרוחנית של הקהילה הבולגרית, לקח על עצמו את הנהגת הקהילה שהתאחדה סביבו. הוא היה הרב היחידי בקהילה, פוסק ההלכה, המוהל, החזן, עורך טקסי הקידושין והיה מנהל את כל התפילות בבית הכנסת. הוא ראה זאת כשליחות יחידאית בלב קהילה שהדת התרופפה אצלה: "הבולגרים שלי הם בסדר גמור" היה מסנגר עליהם תמיד, "אני גאה איתם".

"הרב אברמיקו, מתי תחזור כבר בתשובה?"

לאחר בריחת הערבים מיפו, החליטו כמה בולגרים ביוזמה עצמאית לעבור ליפו שהייתה שוממה, והקימו שם את קהילתם.

רכיב מרכזי בחיי הקהילה הייתה קבוצת הכדורגל מכבי יפו שפרחה בשנות ה60' וה70' בהם נאבקה על אליפות הליגה עם שחקני ענק כמו משה אוננה, מוצי ליאון והרצל קביליו. נבחרת ישראל באותן שנים הורכבה תדיר משחקני מכבי יפו והקבוצה הפכה להיות הלב הפועם של הקהילה הבולגרית.

הרב בכר לא היה יוצא דופן, ובהבנת צרכי קהילתו היה מצטרף אליהם. בכתבה מיוחדת של ליאור בן עמי סמוך לפטירתו של הרב בכר, מספרים השחקנים על הטקסים שהיה עורך לפני המשחקים של הקבוצה: היה מחבר חמשירים לשחקנים וקורא פסוקים מהתנ"ך בלדינו להצלחת הקבוצה.

משה אנונה, כוכב הקבוצה מספר: "הוא פסק שאת מכבי יפו אפשר לראות בשבת. הוא ראה את הדת בדרך שלו. הרבנות סירבה להכיר בו, כי מי יכיר ברב שהולך לכדורגל בשבת? לנו זה לא היה חשוב. הוא עשה את הבר מצווה שלי וחיתן אותי וגם קבר את ההורים שלי. בחתונה שלי הוא עשה את כל הטקס, והיה רב מוסמך שעמד מהצד ונתן גיבוי מבחינת הרבנות. אני זוכר שיצאתי מהחתונה הזאת עם לחיים כואבות, כי כל הזמן צחקתי מהדברים שעשה. כששברתי את הכוס, למשל, הוא צעק: גול!".

הרב בכר היה הדמות הרוחנית של קהילת בולגריה, אך הרבנות לא הכירה בו עקב נסיעותיו בשבת. גם אם החזיק את הקהילה בידיו מבחינה דתית, והיה מקרבם לתפילות, חגים ומנהגי היהדות, הוא עדיין לא היה מוסמך. באחד המשחקים בשבת שנסע אליהן לבאר שבע צעק אליו אחד האוהדים: "הרב אברמיקו, מתי תחזור כבר בתשובה?" ותשובתו הרגילה הייתה: "בינתיים אני חוזר ליפו".

והארץ נתן לבני אדם

אהבתו לקבוצת הכדורגל לא ידעה שובע. הוא היה משנה את כל הלו"ז כדי לבוא למשחקים: מקדים בריתות ודוחה תפילות. מעשיו היו זרים לרבנות הראשית אך הקהילה הבולגרית קיבלה זאת בחיבה רבה. בסיפורים עליו אומרים שאם היה משחק בשבת הוא היה מוצא תירוץ הלכתי ונוסע לכל מקום בארץ שיידרש.

הרב אברמיקו לא הסתיר את הפיכתו לרב רפורמי. עוזרו הנאמן, הר' יצחק צפון, מספר שפעם אחת העז לשאול את הרב מדוע את הדברים שיש עליו ביקורת הוא עושה בפרהסיה, ונוסע למשחקים בשבת, אבל את מעשי החסד והצדקה הרבים היה עושה בסתר. לכל ביקורת תמיד הייתה תשובתו: "השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם".

האם הפיכתו של הרב אברמיקו לרפורמי נועדה כדי לשמר ולהיות חלק מקהילתו הבולגרית המסורתית? האם אהדת קבוצתו גרמה לו למצוא תירוצים הלכתיים כדי למצוא היתר לנסוע בשבת למשחקים?

בראיון למוזיאון לזכר השואה האמריקני בשנת 1990, בהיות הר' אברמיקו בן 76, טוען הרב שמי אמר שחז"ל אוסרים נסיעה בשבת, ומי יודע אם זה דומה לרכיבה על בהמה שהייתה בשעתם. דבריו, כמובן, אינם מקובלים בהלכה היהודית, אך נראה שהיה מנסה בכל זאת לתרץ את כפירתו בשמירת השבת ולהביא לכך היתר הלכתי.

הרב בכר ראה בקבוצה חיזוק לנוער הבולגרי ביפו שראה בהצלחת הקבוצה ושחקניה דמויות להערצה. כאשר נפלה אימפריית הכדורגל מכבי יפו והידרדרה עד ליגה ב' בתחילת שנות ה2000, דיבר בצער בראיון מיוחד בידיעות אחרונות: "איך הרגתם את הקבוצה בדם קר" זעק, "אני לבד עם הידיים שלי עקרתי עצים כדי לעשות בפרדס היבש מגרש כדורגל. הוצאתי 700 ילדים מהפשע, מהסמים, מהזנות. אני בוכה ממש. כל ילד שילך עכשיו לאיבוד מה יהיה איתו?".

רק לפני כמה שנים הוקמה מחדש קבוצת הכדורגל מכבי יפו וסיימה במקום השלישי בליגה א' אך כשלה בפלייאוף העלייה לליגה הלאומית. הזיכרון היחידי לאגדת הקבוצה תמיד יישאר בדמותו של הרב אברמיקו, דמותו הצבעונית, וניסיונו האחרון להשאיר את המסורת בקהילה הבולגרית ביפו. הרב בכר נפטר בספטמבר 2005 בהיותו בן 91.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

21 תגובות
הצג את כל התגובות