השתגענו? אומרים 'זכור את עשה לך עמלק' וסולחים לגרמניה?!
לזכור, לא לשכוח. אני ומשפחתי, אשר רבים ממנה הושמדו על-ידי הנאצים ימ"ש – רגלנו לא תדרוך לעולם על אדמת גרמניה הטמאה, לא נקנה מוצרים המיוצרים בגרמניה, אני לא מתראיין לתקשורת הגרמנית, ואני ממשיך להתפלל ולשאוף שעמנו ינקום את נקמתו ושמדינה ארורה זו תעבור מן העולם
זכור!
הציווי לדורות ביחס לעמלק נאמר פעמיים, בפרשת "בשלח" ובפרשת "כי תצא". ב"בשלח" נאמר הציווי להחרים את עמלק ולהשמידם מעל פני האדמה, וב"כי תצא" נוסף על כך ציווי נוסף, והוא לזכור את מה שעשה לנו ולא לשכוח זאת לעולם. במאמר זה אתמקד דווקא בציווי על הזכירה, ואנסה ללמוד ממנו לקח לדורנו.
העם היהודי מאז ומעולם התקיים בזכות הזיכרון. אנו זוכרים דברים שארעו לאורך ההיסטוריה בת 3,800 השנים. סיפר לי הצייר ברוך נחשון, שפעם כשטייל בחברון הזמין אותו ערבי לשתות קפה. ברוך נחשון ענה לו שאינו יכול, כי הוא בצום, שאל הערבי על מה הוא צם, ונחשון ענה שאנחנו צמים כי לפני כ-2,000 שנה התחיל המצור על ירושלים. הערבי כל כך התפעל ואמר לנחשון – "אם יש לכם כזה זיכרון, אין לנו סיכוי לנצח אתכם במלחמה!". סיפור דומה מובא על נפוליאון שראה את היהודים צמים בתשעה באב, וכשהסבירו לו שם צמים על מקדש שנחרב בארץ רחוקה לפני 1,800 שנה, התפעל ואמר שעם שכך זוכר את עברו, מובטח שיהיה לו גם עתיד.
תכונה זו של היהדות עומדת בניגוד משווע לאחת הרעות החולות של דור האינטרנט, בו איבדנו לגמרי את הזיכרון, אם צריך להיזכר במשהו, פונים לגוגל! רבים רואים בכך קדמה, אך לאמיתו של דבר זוהי הידרדרות מסוכנת של האנושות, ומחובתנו להישמר מפניה, פן נאבד את הנכס היקר של הזכרון.
התורה מלמדת אותנו אורחות חיים, כך שגם דברים שאינם מפורשים בה ניתן ללמוד ממנה, ומי שלומד אותה כראוי מוצא בה הכוונה לחיים על כל צעד ושעל. ואמנם, כבר נפסק בגמרא ובפוסקים שזרע עמלק אבד מן העולם, אולם הרעיון העומד מאחוריו חי ובועט, וממילא גם חובת הזכירה מוטלת עלינו ביתר שאת. אך לפני כ-70 שנה עמד עמנו בפני השמדה על-ידי האומה הגרמנית, אשר באכזריותה ובשנאה התהומית שלה כלפינו לא נפלה מעמלק (הנאצים רצחו הרבה יותר יהודים). היה מקום לצפות שזכרון מעשיה יהיו צרובים בליבנו לעולמי-עד. אולם רק לאחרונה הלכתי לי ברחובות ירושלים, ועל לוח מודעות מטעם העיריה אני רואה מודעה של "מכון גתה", המזמין את הציבור הרחב "ללמוד שפה, לחוות תרבות".
למי שעדיין לא הבין, תמונת הרקע הראתה את אורות ברלין מרצדים להם בלילה, וזאת על-מנת לשוות למודעה הרגשה של קסם – התרבות הגרמנית! אכן, דבר שראוי שנלמד. אומנות קלסית במיטבה. הדם עדיין לא יבש באדמת אירופה, והוא מוסיף לבעבע ולהרוות את אדמתה הטמאה, שעה שיהודים נוסעים לגרמניה "לחוות תרבות". אחר הזעזוע הראשוני שחוויתי בעקבות קריאת המודעה, הבנתי כיצד הצליחו לשטוף את מוחם של כה רבים, עד שאינם חשים קשר לחברון ולשכם. מי שאין לו כל תודעה לאומית, מי שאין לו כל קשר לעבר של עמו, מי שיורק על קברם של ששת המליונים, לא פלא שהוא שוכח את פרעות תרפ"ט ואת הנסיונות של הערבים להשמידנו, את פעולות הטרור שהגיעו בעקבות ויתורים שנעשו וכן הלאה. לא פלא שאותו אדם נהפך לתומך בשלום ודו-קיום עם הערבים, יורשי הנאצים השואפים להשמידנו כיום.
ובהקשר זה ראוי להביא את דברי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל, אשר בספרו "בסוד היחיד והיחד" כתב (עמוד 391) – "פרשת "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת-מצוה לגזע מסוים, אלא כוללת חובת-התקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת-ישראל. כשאומה חורטת על דגלה "לכו וכנחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" היא הופכת עמלק. בשנות השלשים והארבעים מלאו תפקיד זה הנאצים והיטלר בראשם. הם היו העמלקים, נציגי שגעון האיבה של התקופה האחרונה. כיום ממלאים את מקומם המוני נאצר והמופתי, אם נשתוק גם עתה, לא אדע איך יצא דיננו מלפני מלך המשפט…".
התהפך לך שילר בקברך
יש לי חבר בשם יהודה אפשטיין, שסיפרתי לו על המודעה של מכון גתה. בעקבות כך, הוא הביא לידי ציטוטים מספרה של הסופרת פרל בניש, על-מנת שנראה מהו היחס הנכון ל"תרבות הגרמנית". פרל בניש גדלה בקרקוב שבפולין ועברה את זוועות השואה, כולל אושוויץ. בילדותה הייתה מהתלמידות הראשונות ב"בית יעקב" בפולין, ובאותם ימים גם על תנועה מפוארת זו לא פסחה ההערצה לתרבות הגרמנית, ולצד לימודי היהדות המוגברים שהחדירו לבנות אהבת תורה ויראת שמים, הן השתלמו גם בספרות גרמנית לטיפוח השכלתן, ולא ראו בכך סתירה לערכי היהדות. בספרה הנפלא "הרוח שגברה על הדרקון" (ספר חובה לכל בית יהודי), מתארת בניש את התפכחותה מאותה אשליה. אחר כל התלאות, כשהסתיימה המלחמה, הניצולות מפולין עלו על רכבת שנסעה מערבה, והסופרת מתארת את שחשה באותו הזמן (עמ' 349).
"במהלך נסיעתה, עצרה הרכבת בתחנה בשם: "ויימאר". מוחי המיוגע התאמץ להיזכר בחשיבותה של העיר… כן! זו היא עיר הולדתו של שילר, המשורר הגרמני המהולל.
"שילר, התהפך בקברך" זעקתי מקירות לבי, "ראה מה מעוללים לנו בני-עמך. כמה הערצתי את שירתך, שילר. עדיין זכור לי שירך 'די גלוקה'. הלוא תזכור, שילר? הרי אתה חיברת אותו. כמה הפלאת לתאר את האש המשתוללת, המכלה עמל-חייו של אדם, המחריבה את ביתו ואת כפרו. אחר, תיארת את האב הניצב לפני החורבות העשנים – חסר בית, חסר מקור פרנסה. הכל אבד ואיננו… אך אותו אב קורא בקול: את ראשי אהובי אני סופר והנה מיקירי אחד אינו חסר.
בקוראי שיר זה, הייתי משתתפת בצערו של גיבורו. יחד עמו ספרתי את ראשי אהוביו, ושמחתי בשמחתו בראותו כי כולם נמצאים.
והנה, שילר, התהפך בקברך והבט על אותו 'אבא' אוהב ורגיש, הדואג עמוקות לשלום משפחתו היקרה לו מכל – עסוק הוא עתה בשריפת משפחות אחרות. לא אחת, לא מאה, אף לא אלפים, אלא רבבות, מבלי מספר. האם מנה אותו 'אבא' מתחשב את ראשי הילדים הקטנים אותם השליך לתוך הלהבות? שילר, השומע אתה? התוכל למנות מספרים כה גדולים?
הראית כיצד עינו את אותם עוללים רכים, בטרם המיתו אותם? אני ראיתי! ראיתי את ה'אבות' הצעירים, הרגישים שלך, דוחסים תינוקות בזה אחר זה בתוך עגלת-משא, במטרה להרגם כאחת בכדור אחד; ראיתי אותם מעמידים את הילדים הגדולים יותר בשורה, כדי לחזור על אותו מעשה; בפלאשוב ראיתי את ה'אבות' שלך רכי הלב, כשהם מעמיסים את המשאיות בילדים צורחים, אותם קרעו מחיק אמותיהם; ראיתי אותם משליכים תינוקות לתוך המשאיות כבובות-סמרטוט. ראיתי כל זאת, משום שכפו עלי לראות זאת, יחד עם אמותיהם ואבותיהם. מאחר והיה זה ב'יום האם', לווה מעשה זועה זה בנגינת שיר-ערש, כדי ללעוג למשבתנו.
שילר, האם זיהית את אותו האב רך-הלבב משירך, כשהוא מסיק את כבשני אושוויץ? בוודאי שכן! הרי הוא עצמך ובשרך! הפרופסורים שלך הם שהגו את הרעיונות השטניים להשמדה המונית; המהנדסים שלך הם שהקימו את בתי החרושת למוות; הרופאים שלך, עטופים בלבן – שריון הרחמים – עוסקים בניסויים בבני-אדם, במקום לעסוק ברפואה; ובעוד כל זאת ממשיך להתרחש, משתיקים עמיתיך המשוררים את זעקות המליונים בשירי הלל ל'גזע העליון' הרצחני.
התהפך בקברך, שילר. ה'דויטשע קולטור' – ה'תרבות הגרמנית' שלך – מוטלת כפגר מצחין בתעלות הביוב. שא נא אותה, גרור אותה אל קברך, וקבור אותה עמך. שניכם מתים".
מחרימים את גרמניה
זהו היחס הראוי לתרבות הגרמנית ולגרמניה בכלל! זהו הרעיון שמאחורי הציווי — "זכור את אשר עשה לך עמלק"! אנחנו בזים לאותה הערצה נחיתית המתבטאת במודעות התלויות ברחבי ירושלים. איננו רוצים להכיר אותם, ולא את תרבותם. לזכור, לא לשכוח. אני ומשפחתי, אשר רבים ממנה הושמדו על-ידי הנאצים ימ"ש – רגלנו לא תדרוך לעולם על אדמת גרמניה הטמאה, לא נקנה מוצרים המיוצרים בגרמניה, אני לא מתראיין לתקשורת הגרמנית, ואני ממשיך להתפלל ולשאוף שעמנו ינקום את נקמתו ושמדינה ארורה זו תעבור מן העולם. בזכירת העבר נזכה לעתיד בזכירת סוד הגאולה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו