סרוגות

סיפור: רבי אריה לוין והמתנה שהסכים לקבל

הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין היה ידוע כשונא מתנות והסתפק במועט שבמועט. רק פעם אחת הסכים לקבל מתנה. סיפור לתשעת הימים על אהבת חינם וגמילות חסדים מתוך חוברת של ארגון קרוב ללב

(המתנה היחידה שהסכים לקבל (מתוך בול של השירות הבולאי))

יָד חַמָּה וְלֵב אוֹהֵב

זוֹ הָיְתָה פְּגִישָׁה בִּלְתִּי שִׁגְרָתִית. אָמְנָם הָאֲנָשִׁים הַחֲשׁוּבִים שֶׁהִשְׁתַּתְּפוּ בָּהּ הָיוּ רְגִילִים לִרְאוֹת זֶה אֶת זֶה, אֲבָל זֶה קָרָה בְּעִקָּר בִּפְגִישׁוֹת בַּכְּנֶסֶת אוֹ בְּמִשְׂרְדֵי מֶמְשָׁלָה. לָרֹב הֵם הָיוּ מְדַבְּרִים עַל מַצָּבָהּ שֶׁל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל הַצְּעִירָה, שֶׁהוּקְמָה רַק כַּמָּה שָׁנִים לִפְנֵי כֵן: עַל הַסַּכָּנוֹת הַבִּטְחוֹנִיּוֹת, עַל הַהִתְפַּתְּחוּיוֹת הַמְּדִינִיּוֹת, עַל הַמְּצוּקוֹת הַכַּלְכָּלִיּוֹת וְעַל שְׁאַר צָרוֹת וּבְעָיוֹת. אֲבָל הַפַּעַם, הַפְּגִישָׁה הָיְתָה בִּלְתִּי שִׁגְרָתִית: מַטְּרַת הַדִּיּוּן הָיְתָה לִמְצֹא מַתָּנָה לְרַבִּי אַרְיֵה לֵוִין.

מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין חַבְרֵי הַכְּנֶסֶת וְאַנְשֵׁי הַצִּבּוּר וּבֵין הַצַּדִּיק הַיְּרוּשַׁלְמִי הַזָּקֵן, רַבִּי אַרְיֵה לֵוִין? לְשֵׁם כָּךְ צָרִיךְ לַחֲזֹר כַּמָּה שָׁנִים אֲחוֹרָה.

הָיָה זֶה לִפְנֵי קוֹם מְדִינַת יִשְׂרָאֵל. הַבְּרִיטִים שָׁלְטוּ בָּאָרֶץ וְהֵם לֹא שָׂמְחוּ לַעֲזֹר לַיְּהוּדִים לְהָקִים מְדִינָה. הֵם אָסְרוּ לְהָקִים יִשּׁוּבִים חֲדָשִׁים וּמָנְעוּ מִיְּהוּדִים מִחוּץ לָאָרֶץ לַעֲלוֹת אָרְצָה. אוּלָם הַיְּהוּדִים לֹא הֵרִימוּ יָדַיִם וְחֵלֶק מֵהַצְּעִירִים שֶׁבָּהֶם הִצְטָרְפוּ לְ'מַחְתָּרוֹת' – אִרְגּוּנִים סוֹדִיִּים שֶׁפָּעֲלוּ לְמַעַן הַיִּשּׁוּב הַיְּהוּדִי. רַבִּים מֵהֶם נִתְפְּסוּ וְהֻשְׁלְכוּ לַכֶּלֶא.

הָאֲוִירָה בַּכֶּלֶא הָיְתָה קוֹדֶרֶת. גַּם בִּגְלַל הַתְּנָאִים הַקָּשִׁים, אֲבָל בְּעִקָּר בִּגְלַל תְּחוּשׁוֹת הַיֵּאוּשׁ. הָאֲסִירִים הֶאֱמִינוּ שֶׁיֵּצְאוּ מֵהַכֶּלֶא וְיַחְזְרוּ לִפְעִילוּת, אַךְ לִפְעָמִים עָלוּ בְּקִרְבָּם סְפֵקוֹת: הַאִם אָכֵן יַצְלִיחוּ לִבְרֹחַ בְּדֶרֶךְ נֵס? וּמָה אִם כָּל הַמַּחְתֶּרֶת תִּתָּפֵס? הַאִם תָּקוּם מְדִינָה, אוֹ שֶׁהַכֹּל יִתְמוֹסֵס וְיֵהָרֵס?

אוּלָם מִדֵּי פַּעַם הָיָה מוֹפִיעַ בַּשַּׁעַר אָדָם מְיֻחָד. לֹא לוֹחֵם בַּמַּחְתֶּרֶת, וּכְלָל לֹא בָּחוּר צָעִיר, אֶלָּא רַב מְבֻגָּר שֶׁקִּבֵּל אִשּׁוּר לְבַקֵּר אֶת הָאֲסִירִים. שְׁמוֹ הָיָה רַבִּי אַרְיֵה לֵוִין וְכֻלָּם קָרְאוּ לוֹ 'אֲבִי הָאֲסִירִים'. כְּמוֹ אַבָּא, הוּא הָיָה עוֹבֵר מֵאֶחָד לְאֶחָד, לוֹחֵץ אֶת הַיָּד, מְחַיֵּךְ וּמְחַבֵּק, מְעוֹדֵד וּמְחַזֵּק. הוּא טִפֵּל בְּכָל מַחְסוֹרָם, אַךְ יוֹתֵר מִכֹּל הוּא עוֹדֵד אֶת לִבָּם וְרוּחָם.

המתנה שרבי אריה לוין הסכים לקבל

עָבְרוּ הַשָּׁנִים, הַמְּדִינָה קָמָה, וְאַנְשֵׁי הַמַּחְתָּרוֹת הִתְמַנּוּ לְשָׂרִים, לְחַבְרֵי כְּנֶסֶת וְעוֹד. אוּלָם הֵם לֹא שָׁכְחוּ כַּמָּה קָשֶׁה הָיָה לָהֶם בַּכֶּלֶא, וּבְיִחוּד לֹא שָׁכְחוּ מִי עָזַר לָהֶם שָׁם. הֵם הֶחְלִיטוּ לָתֵת מַתָּנָה לְרַבִּי אַרְיֵה, לְאוֹת תּוֹדָה. אַךְ הִתְבָּרֵר כִּי הַמְּשִׂימָה לֹא קַלָּה.

"יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן! שָׁמַעְתִּי עַל הַמְצָאָה חֲדָשָׁה!" אֶחָד מֵהֶם הִתְעוֹרֵר לְפֶתַע. "אֲנִי עֲדַיִן צָרִיךְ לְבָרֵר, אַךְ נִדְמֶה לִי שֶׁקּוֹרְאִים לַמַּכְשִׁיר 'מְקָרֵר'".

"כְּבָר נִסִּיתִי", אָמַר אַחֵר. "רָאִיתִי פַּעַם אֶת רַבִּי אַרְיֵה סוֹחֵב גּוּשֵׁי קֶרַח כְּבֵדִים הַבַּיְתָה. אָמַרְתִּי לוֹ: אַתָּה כְּבָר מְבֻגָּר, חֲבָל, אֶקְנֶה לְךָ מְקָרֵר שֶׁפּוֹעֵל עַל חַשְׁמַל! אַךְ הוּא לֹא הִסְכִּים כְּלָל".

"יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן!" קָרָא אֶחָד מֵהֶם, נִלְהָב. "אֲנִי יוֹדֵעַ מָה נִקְנֶה לָרַב – שָׁעוֹן מִזָּהָב!"

"כְּבָר נִסִּיתִי", אָמַר אַחֵר, "קָנִיתִי לוֹ שָׁעוֹן יָקָר, וְהוּא אָמַר: אֵין צֹרֶךְ, גַּם בְּלִי שָׁעוֹן מְהֻדָּר אֵינֶנִּי מַקְדִּים וְאֵינֶנִּי מְאַחֵר, תֵּן זֹאת בְּמַתָּנָה לְמִישֶׁהוּ אַחֵר".

"יֵשׁ לִי רַעֲיוֹן!" אָמַר אֶחָד בְּקוֹל חַד וּבָרוּר. "רְאִיתֶם פַּעַם בְּאֵיזֶה בַּיִת קָטָן וְעָלוּב מִתְגּוֹרֵר רַבִּי אַרְיֵה? כָּל כָּךְ קַר שָׁם לָגוּר, אָז נִקְנֶה לוֹ תַּנּוּר!"

אַף אֶחָד לֹא מָחָה, אַף אַחַת לֹא הִתְנַגְּדָה, וְהֻחְלַט לִקְנוֹת תַּנּוּר כְּמַתְּנַת תּוֹדָה.

בִּשְׁעַת בֹּקֶר עָצְרָה מַשָּׂאִית לְיַד בֵּיתוֹ הַצַּר שֶׁל רַבִּי אַרְיֵה. שְׁנֵי סַבָּלִים קָפְצוּ מִמֶּנָּה, פָּרְקוּ מִמֶּנָּה אַרְגָּז וּבוֹ תַּנּוּר נֵפְטְ וְהוֹבִילוּ אוֹתוֹ אֶל פֶּתַח הַבַּיִת. הֵם דָּפְקוּ עַל הַדֶּלֶת.

"רַק רֶגַע, אֲנִי כְּבָר בָּא!" קָרָא רַבִּי אַרְיֵה, וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת.

"שָׁלוֹם וּבְרָכָה!" אָמַר בִּמְאוֹר פָּנִים לַסַּבָּלִים וּלְאַחַר מִכֵּן הִפְנָה אֶת מַבָּטוֹ לָאַרְגָּז שֶׁבִּידֵיהֶם. "אַל תִּתְאַמְּצוּ", אָמַר, "אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַנִּיחַ עַל הָרִצְפָּה אֶת הָאַרְגָּז. מִי אַתֶּם? וּמָה אַתֶּם סוֹחֲבִים?"

"בָּאנוּ לְהַעֲבִיר אֵלֶיךָ מִשְׁלוֹחַ", אָמַר אַחַד הַסַּבָּלִים.

רַבִּי אַרְיֵה הִתְפַּלֵּא. מִי יָכוֹל לִשְׁלֹחַ אֵלָיו מִשְׁלוֹחַ? וּמָה יָכוֹל לִהְיוֹת בְּתוֹכוֹ? הַסַּבָּלִים פָּתְחוּ בִּזְרִיזוּת אֶת הָאַרְגָּז וְהִתְגַּלָּה תַּנּוּר הַנֵּפְטְ שֶׁבִּפְנִים.

הָרַב לֹא הֵגִיב, רַק הִתְבּוֹנֵן בָּאַרְגָּז כַּמָּה שְׁנִיּוֹת וּלְפֶתַע הִתְפַּשֵּׁט חִיּוּךְ רָחָב עַל פָּנָיו. "מְצֻיָּן!" קָרָא בְּשִׂמְחָה. "בָּרוּךְ הַשֵּׁם, בְּדִיּוּק מָה שֶׁרָצִיתִי!"

הַסַּבָּלִים חִיְּכוּ גַּם הֵם. "שָׂמַחְנוּ לַעֲזֹר, תֵּהָנֶה מֵהַתַּנּוּר".

"שֶׁאֲנִי אֵהָנֶה? כְּלָל לֹא", אָמַר הָרַב. "הַתַּנּוּר הַזֶּה מֻשְׁלָם בִּשְׁבִיל שָׂרָה-לֵאָה, הָאַלְמָנָה הַזְּקֵנָה שֶׁגָּרָה מִמּוּל. מִסְכֵּנָה, הִיא קוֹפֵאת מִקּוֹר! אֵין מִי שֶׁיַּעֲזֹר לָהּ. בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ אֲנִי אוֹמֵר לְעַצְמִי: הַלְוַאי שֶׁהָיְתָה לִי דֶּרֶךְ לְפָחוֹת לְחַמֵּם אֶת בֵּיתָהּ. הַתַּנּוּר הוּא בְּדִיּוּק מָה שֶׁהִצְטָרַכְתִּי! אָנָּא, עֲשׂוּ עוֹד מַאֲמָץ קָטָן, עִזְרוּ לִי לִסְחֹב אֵלֶיהָ אֶת הַתַּנּוּר…"

לא רוצה כפפות

אַנְשֵׁי הַצִּבּוּר שֶׁרָצוּ לָתֵת מַתָּנָה לְרַבִּי אַרְיֵה – הֶחֱלִיטוּ לְהִתְיָאֵשׁ. אִם הוּא אֵינוֹ מְקַבֵּל אֲפִלּוּ מַתָּנָה צְנוּעָה, שֶׁבְּסַךְ הַכֹּל מְחַמֶּמֶת אֶת הַבַּיִת בַּחֹרֶף הַקַּר, הוּא לֹא יַסְכִּים לְקַבֵּל דָּבָר. אֲבָל אַחַת מֵהֶם, אֵשֶׁת הַחִנּוּךְ שׁוּלַמִּית כָּצָנֶלְסוֹן, לֹא הִסְכִּימָה לְוַתֵּר.

בִּשְׁעַת בֹּקֶר הִגִּיעָה שׁוּלַמִּית אֶל בֵּיתוֹ הַצַּר שֶׁל רַבִּי אַרְיֵה לֵוִין וּבְיָדָהּ שַׂקִּית קְטַנָּה. הִיא דָּפְקָה עַל הַדֶּלֶת.

"רַק רֶגַע, אֲנִי כְּבָר בָּא!" קָרָא רַבִּי אַרְיֵה, וְכַעֲבֹר רְגָעִים אֲחָדִים פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת.

"שָׁלוֹם וּבְרָכָה!" אָמַר בִּמְאוֹר פָּנִים.

"שָׁלוֹם הָרַב", אָמְרָה שׁוּלַמִּית, "הֶחֱלַטְתִּי לְהָבִיא לְךָ מַתָּנָה קְטַנָּה". הִיא הוֹצִיאָה מִתּוֹךְ הַשַּׂקִּית זוּג כְּפָפוֹת צֶמֶר שֶׁסָּרְגָה בְּעַצְמָהּ.

"תּוֹדָה רַבָּה, אֲבָל אֵין צֹרֶךְ…"

"הָרַב, הַפַּעַם אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר אֶת הַמַּתָּנָה לְמִישֶׁהוּ אַחֵר", הִתְעַקְּשָׁה שׁוּלַמִּית, "הֲרֵי סָרַגְתִּי אֶת הַכְּפָפוֹת בִּמְיֻחָד בִּשְׁבִילְךָ!"

"תּוֹדָה רַבָּה, אֲנִי מַעֲרִיךְ זֹאת מְאוֹד", אָמַר רַבִּי אַרְיֵה, "אֲבָל אֵינֶנִּי יָכוֹל. הֲרֵי אַתְּ יוֹדַעַת כַּמָּה חָשׁוּב לִי לִלְחֹץ יָד לְכָל אֶחָד, מֵאֲסִירֵי הַמַּחְתָּרוֹת עַד אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִים. אֲנִי רוֹצֶה לְהַעֲנִיק לְכָל אֶחָד לְחִיצָה חַמָּה, נוֹגַעַת, יָפָה, מֵעֵין לְטִיפָה. אֵיךְ אֶעֱשֶׂה זֹאת כְּשֶׁאֲנִי עוֹטֶה כְּפָפָה?"

==

הסיפור הוא חלק מערכה מיוחדת ומרגשת הכוללת חבילת סוכריות וספר מהודר ומעוצב עם 7 סיפורים על "אהבת חינם" שנכתבו מחדש ע"י חיים אקשטיין ומחולקים על ידי ארגון קרוב ללב.

סרוגים premium

המהדורה המובחרת!

הטבת השקה מיוחדת:

במקום 39 בחודש עכשיו ב 0

5 תגובות
5
איל
19.07.15

אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות שמאי אומר: עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. - פרקי אבות א:טו זהו פועלו של הרב אריה לוין

הצטרפו אלינו