לפני עשר שנים, בזמן הגירוש מגוש קטיף, היה חבר הכנסת ינון מגל (הבית היהודי) כתב השטחים של ערוץ 10. כעת, עשר שנים אחרי הוא מספר על התחושות ועל ההיתקלות בהוראה מגבוה שלא להשמיע דיווחים של הצד שהתנגד לתכניתו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון.
בשיחה למקור ראשון, אומר מגל: "אחרי ההתנתקות הבנתי לראשונה למה אנשים לא תמיד רוצים לדבר על טראומות שעברו. כי עבורי, ההתנתקות היא טראומה. הכול אצלי התערבב באותם ימים: האישי והלאומי, המקצועי והדתי. אני לא חושב ששם הייתה תפארתי המקצועית: לקחתי את הכול יותר מדי ברצינות. יותר מדי ללב. יותר מדי על כתפיי".
"אחר כך הבנתי שתמיד כדאי לזכור: לא עליך המלאכה לגמור. תקופת ההתנתקות הייתה שיטפון תקשורתי: דיברו בשבחה בכל פלטפורמה, מכל כיוון. זה היה דורסני. אני זוכר במיוחד את אמנון אברמוביץ' בערוץ 2, דורס ערב־ערב. עולה להתקפה ויורה".
"משום מה חשבתי שאני יכול לו. שאני יכול להם, לכולם", מספר מגל. "האמנתי לרב אליהו. ל"היה לא תהיה" המפורסם. אבל הכול התנפץ לי בפרצוף בערב שבו השוטרים נכנסו לנווה־דקלים והחלו להסביר לאנשים שהם צריכים לעזוב את ביתם. מה יכולתי לעשות? בכיתי".
"אחר כך נאלצתי להתמודד עם הדרה משידור, עם ההוראה מגבוה לא להשמיע דיווחים מפיו של מי שאינו תומך במהלך. וכך קרה שאני, שהובלתי את כל הסיקור לקראת הפינוי, ששמתי את חדשות 10 על המפה בתחום, פתאום לא מופיע בליין־אפ. לא בדקות הראשונות, וגם לא אחריהן. בעיצומם של האירועים בגוש, עליתי לאוויר לראשונה בשמונה וארבעים, לדיווח שולי. וכך זה נמשך ערב אחרי ערב. השיא היה כשהייתי העיתונאי היחיד על הגג בכפר־דרום, ובמערכת אמרו לי ש"יש הוראה מדובר צה"ל לא לשדר דיווחים של כתבים מהגג" – כלומר, צנזורה. כשבדקתי את העניין עם דו"צ, התברר שלא היו דברים מעולם".
בסוף דבריו אומר מגל: "אז מה נשאר לי לעשות? לבכות? לכן לא רציתי לדבר. לכן לקחתי את הזמן. לכן עברתי להיות מגיש, או במילה אחרת, דוגמן. אם לא רוצים לשמוע אותי, לפחות אהיה טאלנט וארוויח יותר. הזמן כבר עשה את שלו, ואני את שלי".
תגובות