נשיאנו היקר חילק את אזרחיו לשבטים. מתברר שלא כולם "אנחנו". יש שבטים שונים: יש אנחנו, יש חרדים, יש דתיים לאומיים ויש ערבים. (יש להניח שרוב ה"אנחנו" יוסיפו גם: ויש ליכודניקים) בקצור: החרדים הם לא אנחנו, הם שבט נפרד. כמו הערבים.
בא הרב הראשי לישראל לשעבר, הרב ישראל מאיר לאו ואומר: "למה אנחנו מחפשים אויבים פנימיים וסכסוכים פנימיים….למול אויבים אלו המאיימים על החברה האם החרדי לא יסכים עם הערבי, עם הדתי לאומי ועם החילוני? ודאי שיסכים".
הרי זה בא לברך ונמצא מקלל. גם הוא לא מעז להבדיל בין החרדי לבין הערבי. הוא מקבל את ההנחה ששניהם לא "אנחנו" אבל מציע לא להזכיר את זה. הוא לא מוכן לומר שהחרדי הוא אח, ואילו הערבי – במקרה הטוב לא-אח ובמקרה השכיח אויב. אימת הפוליטיקלי-קורקט גברה על ה"לא-תגורו".
האם אי אפשר לצפות מרב בישראל לומר בפה מלא: "כל ישראל אחים, כל מי שלא ישראל לא"?
תגובות