עינת וילף לסרוגים: צריכים לספח חלק מעזה לישראל

מלחמת התודעה – "הזירה החשובה ביותר שבה מוכרעות מלחמות"

ברקע הנאומים בעצרת הכללית של האו"ם וההתקפות הבינלאומיות על ישראל, דורשת ד"ר עינת וילף שינוי תפיסתי יסודי ביחס הישראלי לזירה הבינלאומית. לדבריה, ישראל נוהגת בטעות להתייחס לאירועים הללו כאל אירועי "הסברה" נקודתיים, בעוד שפועל מדובר במערכה תודעתית רחבת היקף שבה מוכרעות מלחמות.

וילף מדגישה כי התפיסה הריכוזית של ראש הממשלה – הראיה בנאום בודד באו"ם מענה מספק – אינה נכונה, שכן המערכה דורשת צבא תודעתי שלם, משאבים נרחבים ותכנון אסטרטגי מתמשך.

ד"ר עינת וילף: "קודם כול צריך להבין שזו לא הסברה. צריך להבין שאנחנו כבר הרבה מאוד זמן נמצאים במלחמת תודעה שהיא המלחמה החשובה ביותר... 30% מהמלחמה נגיד בעזה הייתה פיזית בעזה, אבל 70% מהמלחמה בכלל התנהלה פה בראש, במסכים, במילים, בתמונות... אי אפשר שהכול יקום ויפול על הזירה הזאת, צריך לעשות עבודה כוללת ומתמשכת... אתה בסוף צריך צבא שלם שמנהל את המלחמה הזאת."

וילף מצביעה על הצורך ליזום מהלכים מתוחכמים שיחשפו את הצביעות העולמית, במקום להתכנס לאפתיות מול ערוצי התקשורת וההון הקטרי. כדוגמה לכך, היא מציעה לפעול נגד נקודות התורפה של קטר – מדינה המודאגת מאוד מתדמיתה במערב – באמצעות קמפיינים בינלאומיים המוקיעים את העבדות והתיאוקרטיה בה, לצד הפגנות מול מותגי יוקרה שבבעלותה בפריז.

הסרט נז"א הוא עוד לבנה בדה לגיטימציה של ישראל

נתנאל איזק: "כמה נזק עשה הסיפור של הסרט 'נזק אגבי' (נז"א) בעולם?"

ד"ר עינת וילף: "מאוד חשוב לי לא לדבר על הסברה. זו מלחמת תודעה... מלחמת התודעה פועלת כבר עשרות שנים על ידי בנייה מתמדת של משוואה מאוד פשוטה: ישראל/ציונות שווה גזענות, אפרטהייד, טיהור אתני, נאציזם, רצח עם. מה שהסרט עושה הוא בעצם עוד לבנה... כלי מאוד חשוב במלחמת התודעה הוא מכובדות. ברגע שאתה מעניק מכובדות לכל עלילות הדם האלה... גם אנשים שרואים עצמם כאנשים רציניים, משכילים, יכולים להיגרר לזה."

בדבריה התייחסה וילף למנגנונים ההרסניים של האנטי-ציונות, שהפכה לטענתה ל"תחליף המכובד לאנטישמיות הישנה". היא מסבירה כי האויב שוקד במשך עשרות שנים על יצירת זהות בין הציונות לבין מושגים של רוע מוחלט. הבעיה המרכזית נוצרת כאשר במות מכובדות – כמו פסטיבלי סרטים בינלאומיים (כדוגמת פסטיבל ונציה) או עצרת האו"ם – מעניקות לגיטימציה ופרסים למוצרים הללו, מה שמכשיר את הקרקע עבור הציבור הרחב לקבל עלילות דם מודרניות.

כדי להתמודד עם התופעה, מציעה וילף הקמת גוף תודעתי במעמד שווה-ערך למשרד הביטחון (במתכונת ה-State Department האמריקאי), שיפעל באופן פרואקטיבי. בין היתר, היא מציעה להשתמש בטכנולוגיות מידול תלת-ממדיות כדי להמחיש לעולם כיצד נבנתה עזה כ"נשק אחוד" מלא במנהרות מתחת למוסדות אזרחיים, ובכך לפרק את הנרטיב השקרי של האויב עוד בטרם יופץ.

התכנית האסטרטגית לעזה – סיפוח, "עזה של שלום" ו"עזה של מלחמה"

נתנאל איזק: "מה היית עושה בעזה היום?... איך את היית פותרת את הנקודה הזאת?"

ד"ר עינת וילף: "את עזה צריך לחלק לשלושה: חלק אחד, לא משנה גודלו, צריך לספח למדינת ישראל בהחלטת כנסת... עם מסר שאומר: אחרי שהם לקחו את כל השטח הזה והפכו אותו לנשק אחוד, אנחנו רוצים לשבור את הלופ הזה...

מה שנותר לחלק לשניים: חלק אחד בשליטת חמאס – 'עזה של מלחמה', לחבר אותו למצרים 200–100 מטרים... והחלק השני בשליטת צה"ל מעבר לקו הצהוב ייקרא 'עזה של שלום', לשם עוברים מי שרוצים לסיים את מלחמתם בציונות."

במישור האסטרטגי-מבצעי, פורסת ד"ר וילף תכנית חלוקה מוגדרת לרצועת עזה:

1. סיפוח חלק מהשטח למדינת ישראל: צעד ריבוני שיועבר בחקיקת כנסת מפורשת. המטרה היא להעביר מסר חד-משמעי לפיו הפסד במלחמת שמד נושא במחיר טריטוריאלי קבוע, ובכך לקטוע את המעגל ההיסטורי שבו הערבים אינם משלמים מחיר על תוקפנותם.
2. "עזה של מלחמה": השטח שיוותר בשליטת חמאס יחובר פיזית ומדינית למצרים. ישראל תדרוש מהקהילה הבינלאומית וממצרים לממש את חובתן על פי הסכמי השלום למנוע הברחות, ותחשוף את "הגבול הנעלם" המצרי.
3. "עזה של שלום": אזור שיהיה בשליטת צה"ל (מעבר ל"קו הצהוב"), אליו יוכלו לעבור תושבים עזתים המבקשים לסיים את הלחימה בציונות. התושבים יעברו תהליך דרדיקליזציה וחינוך מחדש (כפי שעשו האמריקאים ביפן), וידרשו לבטל באופן פומבי את מעמדם כפליטים באונר"א ולגזור את כרטיס הפליט שלהם.

פירוק שיח הגושים וחזון הממלכתיות

נתנאל איזק: "בהנחה שהקלפים נשארים כמו שהם... מה אתם עושים? למי אתם נותנים [את האצבעות שלכם]?"

ד"ר עינת וילף: "אנחנו קודם כול אמרנו נתמוך בממשלה ציונית רחבה, ויותר מזה – אנחנו כופרים בשיח הגושים. זה שיח אסוני הזר לפרלמנטריזם הישראלי... בונים קואליציה על בסיס העקרונות המשותפים. להחזיר את התפיסה הזאת, לשבור ולפורר את תפיסת הגושים – זו המשימה שלנו."

בסיום הראיון התייחסה וילף לזירה הפוליטית ולמפלגת "המילואימניקים והכלכלית" שבה היא מתמודדת. וילף דוחה את החלוקה המסורתית ל"ימין" ו"שמאל" ומגדירה את הגישה הנדרשת כהתמודדות עובדתית מול המציאות. לדבריה, מפלגתה שואפת לשבור את שיח הגושים ולהביא להקמת ממשלה ציונית רחבה המבוססת על עקרונות משותפים.

כחלק מחזון זה, מבקשת וילף להחיות את תפיסת הממלכתיות של דוד בן-גוריון. היא קוראת להחלת חובת שירות לאומי או צבאי לכלל האזרחים – יהודים, ערבים, גברים ונשים כאחד – וקובעת כי אזרחים שלא ישרתו ויגנו על המדינה לא יהיו זכאים לכהן במשרות ציבוריות או ליהנות משירותים מדינתיים מסובסדים.