השר יצחק וסרלאוף ממפלגת 'עוצמה יהודית', נפרד היום (רביעי) בפוסט ארוך ועצוב מחבר הכנסת מיכאל ביטון, שהודיע כי לא יתמודד בכנסת הבאה.
בדבריו כתב השר: "כואב לי בגוף לחשוב על הכנסת בלי מיכאל ביטון. אני יודע שפוליטיקה היא דבר דינמי. אנשים נכנסים, אנשים יוצאים, רשימות משתנות וכיסאות מתחלפים. אבל יש אנשים שהם לא כיסא. הם לא תפקיד. הם לא עוד שם ברשימה.
הם הנשמה של המקום. ומיכאל, בעיניי, הוא הנשמה של הכנסת. מהיום הראשון שנכנסתי לתפקידי כשר, נפשי נקשרה בנפשו. לכאורה, היינו אמורים להיות משני צידי המגרש הפוליטי. בעולם שלנו זה כמעט מתבקש: לתייג, לסמן, לחשוד, לחפש איפה אפשר להרוויח נקודה על חשבון האחר.
מיכאל מעולם לא היה שם. הוא פשוט פתח בפניי את הלב. הוא חלק איתי שנים של ניסיון. נתן לי עצות זהב. חיבר אותי לאנשים בעלי יכולת והשפעה, לעמותות ולארגונים מהחברה האזרחית. הוא בנה גשרים, פתח דלתות ועזר לי פעם אחר פעם, בלי לבקש לעצמו דבר. פעלנו כתף אל כתף למען הנגב והגליל ולקידום הצמיחה הדמוגרפית. הוא כיושב ראש הוועדה המיוחדת לפיתוח הנגב והגליל, ואני כשר. היו לו אינספור הזדמנויות לקחת קרדיט. הוא לא לקח. היו לו אינספור הזדמנויות לעשות עליי סיבוב פוליטי. הוא לא עשה".
עוד כתב וסרלאוף: "הוא היה יכול להדביק לי תווית, להכניס אותי למשבצת, להתווכח איתי דרך כותרת בעיתון. במקום זה הוא בחר לדבר איתי. להקשיב לי. לכבד אותי. גם כשחשב אחרת ממני. והפערים בינינו אף פעם לא היו גדולים יותר מהאדם שעמד מולנו. אבל האמת היא שהעבודה המשותפת היא רק חלק קטן מהסיפור שלנו. כי מיכאל הפך למשפחה.
כשאבא שלי היה על ערש דווי, נסענו יחד לבקר אותו בבית החולים. אני זוכר את מיכאל יושב ליד המיטה של אבא, ושר לו בדמעות את “שתלתם ניגונים”. יש רגעים שאתה יודע בזמן שהם קורים שהם יישארו איתך עד יומך האחרון. הרגע הזה יישאר איתי. ומשם החיים המשיכו.
רקדנו יחד בשמחות. נסענו יחד לנחם אבלים. ולפעמים, אחרי שניחמנו אחרים, היינו פורשים הצידה ובוכים בעצמנו. פתחנו את הלב זה בפני זה בשיחות ארוכות לתוך הלילה. אחרי השבעה באוקטובר הנורא, כשנדמה היה שאין לב במדינה הזאת שלא נשבר, סחבנו יחד גם את הכאב של אחרים וגם את הכאב אחד של השני.
עברנו יחד על מאות פניות ציבור. ואצל מיכאל, פנייה מעולם לא הייתה “עוד פנייה”. יש בן אדם מאחוריה. היינו יושבים ושואלים: מי יכול לפתור את הבעיה של פלוני? למי עוד אפשר להתקשר? איזו דלת עוד לא פתחנו? ולפעמים ידענו שאין לנו איך לעזור.
ואז מיכאל היה שואל את השאלה שמספרת עליו הכול: אם אי אפשר לפתור לו את הבעיה, איך לפחות לא משאירים אותו לבד? מה אפשר לומר לו? איך אפשר לעודד אותו? זה מיכאל ביטון. איש של אנשים. איש של חיבורים. אדם שרואה בן אדם לפני שהוא רואה מגזר, מפלגה, עמדה או תועלת פוליטית".
לסיום הוא כתב: "זכיתי בך. אני אוהב אותך. הכנסת הבאה אולי תצטרך ללמוד להסתדר בלעדיך. אני לא".
אכן אבידה לכנסת - אדם אוהב אדם.