במסגרת המדור שלנו המארח מתמודדי נפש המספרים את סיפורם בגוף ראשון, שוחחנו עם מרים (שם בדוי), בת 63 מאיזור ירושלים. מרים מתמודדת שנים רבות עם חרדה כפייתית (OCD) שלבשה צורה של הקפדה דתית קיצונית, ומשתפת באומץ על בדידות, על התחושה שהקב״ה ״דילג״ עליה, ועל החיפוש אחר מענה המשלב בין עולם הנפש לעולם ההלכה.
בשיחה כנה וחשופה, מרים פותחת לנו צוהר לעולמם של מי שהחרדה שלהם מתלבשת דווקא על קיום המצוות. היא מתארת מציאות שבה המקווה, המטבח וההלכה הופכים ממקור של משמעות למקור של סבל וחרדה בלתי פוסקת.
OCD דתי - יש דבר כזה
שלום מרים, תודה שהסכמת להתראיין. ספרי לנו קצת על ההתמודדות שלך.
״אני מתמודדת עם המון חרדות ו-OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית), אבל כמעט כל המאפיינים של המחלה היו בהיבט ההלכתי-דתי. לא היו לי חרדות אחרות. זה תמיד היה סביב השאלה אם אני מספיק נקייה כשאני הולכת למקווה, אם הבדיקות היו בסדר, אם נגע חלבי במשהו שבושל בבשרי. אלו היו החרדות שלי, וכולן היו בתחום הדת״.
מתי הבנת שמדובר בבעיה, ושזו לא סתם הקפדה דתית?
״זו שאלה טובה. נראה לי שזה קרה אחרי שהייתי נשואה כמה שנים והיו לי המון בעיות. כל פעם שהייתי חוזרת מהמקווה הייתי מפחדת, חושבת 'אולי זה לא נקי', 'אולי זה לא היה בסדר'. דווקא בהתחלה חשבתי שזה רגיל, חשבתי שזה נורמלי. יום אחד התברר לי שזה לא נורמלי, שלנשים אחרות אין את החרדה הזאת שיש לי״.
איך הסביבה הקרובה הגיבה לזה?
״זה היה ממש קשה. בהתחלה אולי כעסו, אבל אחר כך הבינו שאני לא עושה את זה כי אני רוצה להיות 'בעייתית', אלא שזו המציאות שלי. התחילו להבין יותר, אבל בכל זאת זה היה נורא קשה״.
"הרגשתי שאין מי שמבין אותי"
מתי הגיעה ההכרה שצריך טיפול ואיך נראתה החוויה מול אנשי המקצוע והרבנים?
״אני חושבת שבגיל 40 בערך התחלתי עם פרוזק, ופתאום הבנתי שלא צריכים לחיות ככה. אבל הדרך הייתה קשה. הייתי הולכת לפסיכיאטרים והם היו אומרים לי: 'את צריכה לדבר עם רב'. אז דיברתי עם רב, והוא אמר לי: 'את צריכה לדבר עם פסיכיאטר. 'באמת לא היה לי מענה. אפילו עכשיו, עברתי המון טיפולים ואני עדיין מרגישה שאין מי שמבין אותי״.
״אני עדיין מחפשת ועדיין לא מוצאת מטפל שמספיק מבין מה זה להיות בחרדה של הלכה. חבל לי שלא מצאתי מטפל שמבין את זה עד הסוף, כי ממש הייתי רוצה את זה'״.
האם החרדה השפיעה על תחומים נוספים בדת, כמו שבתות או צומות?
״בשבתות זה השפיע, אבל לא באותה מידה כמו בטהרה וכשרות. בצומות לא היו לי בעיות.
איך המצב הנפשי המורכב הזה השפיע על האמונה שלך? על הקשר עם אלוקים?
אני עדיין מאמינה, אבל אני לא מאמינה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותי. אני תמיד שומעת ש'השם אוהב את כולם', ואני אומרת לעצמי: 'אותי לא. הוא לא אוהב אותי. התחושה היא שהוא אוהב את כולם חוץ ממני. שבאיזשהו מקום הוא 'דילג עליי'.
"אם הייתי יותר משוחררת, הייתי עוזבת את הדת"
האם היו רגעים שאמרת שאת רוצה פשוט לזרוק הכל? להפסיק להיות דתייה?
״האמת היא שלא אמרתי משפטים כאלו, ואולי זו הבעיה – שלא אמרתי את זה. אולי אם הייתי יותר בריאה אז כן הייתי אומרת דבר כזה. אני הרבה פעמים אומרת, אם הייתי רק אני, הייתי מוותרת על זה, כי זה יותר מדי קשה. אני כבר עושה קצת, יש לי בית כשר ושמירת שבת מהיום שנולדתי, ואני לא הולכת לשנות את זה גם בגלל המשפחה שלי״.
״זה כל כך מושרש אצלי שאני אישה דתייה בחיים האלה ואין מה לעשות עם זה. אולי בגלל זה אני עדיין תקועה. אולי אם הייתי יותר משוחררת, אם הייתי עוזבת את זה לזמן קצר, אולי הייתי נהיית יותר בריאה״.
איך את היום, בגיל 63? המצב השתפר?
״עברתי כמה דברים, ועכשיו יש לי חרדות יותר 'נורמליות', אם אפשר לקרוא לזה כך. אני כבר לא הולכת למקווה יותר מ-10 שנים, אבל החרדות נשארו בדברים אחרים. יש לי פחד שאולי יהיה דימום ואני לא אהיה מודעת לזה, למרות שאין סיכוי סביר שזה יקרה בגיל שלי. אפילו כשאני נכנסת לבית מלון ורואה סדינים לבנים – זה לא בשבילי״.
״עדיין קשה לי, אני עדיין מתמודדת. זה אחד הדברים שגרמו לי להיכנס לתחום הרפואה המשלימה. אני בעבר עבדתי בתחומים אחרים בכלל אך נאלצתי לשנות את התחום ולמדתי כל מיני דברים של רפואה משלימה, ואני עובדת עם מטופלים במשרה חלקית, דווקא בגלל הבעיות שהיו לי״.
מענה הלכתי לבריאות הנפש
ציינת שאת בקשר עם הרב יוני רוזנצוייג שעוסק לא מעט בתחום של הלכה ובריאות הנפש. זה עוזר?
״אני שואלת אותו המון שאלות, גם בוואטסאפ וגם בטלפון והוא ממש מקסים. למשל, אפילו לפני שבוע הייתה לי שאלה. הוא מאוד נגיש בהכל, אבל אני חושבת שעדיין חסר רב שיש לו זמן ברמה של שיחה טיפולית. כל אחד יכול להתקשר לפסיכולוג ולשוחח שעות על מה שהוא רוצה. אני לא מרגישה שיש לי את זה עם דמות רבנית. אני יכולה לשאול את הרב יוני רוזנצוייג שאלות הלכתיות, גם בנושא בריאות הנפש אבל זה לא כמו להתקשר ולדבר ולדבר. אין משאב כזה, וזה חסר לי״.
איך הקהילה והחברה סביבך הגיבו לאורך השנים?
״אני חייבת להגיד שהקהילה שלי הייתה בסדר גמור. הייתה תקופה שלא יכולתי לקום בשבת וללכת לבית הכנסת, וזה היה מאוד קשה בשבילי. החברות שלי עשו תורנות והגיעו לבית שלי כל שבת. כשאני מסתכלת אחורה, גדלתי לפני שני דורות ואז לא ידעו כלום על הבעיות האלו. ממה שאני רואה עכשיו, יש המון התקדמות. אני חושבת שזה מאוד חשוב שיש קהילה תומכת״.
לקראת סיום, מה המסר שהיית רוצה להעביר?
״אני בטוחה שצריך עוד רבנים שיבינו את המצב של בריאות הנפש ושיתנו מענה גם לנושא הזה. זה בדיוק מה שהרב יוני רוזנצוייג ומעגלי נפש עושים – מכשירים רבנים ויועצות בתחום בריאות הנפש בהלכה.
________
המדור "בנפש חפצה" מתפרסם על ידי מתמודד נפש בעצמו. להשתתפות במדור (גם בשם בדוי וללא פרטים מזהים) ולתגובות ניתן לפנות למייל: david@srugim.co.il
כל הכבוד לרב רוזנצוויג. לענ"ד בטווח הקצר נראה שמענה של סל שיקום מאוד יכול לסייע לה. יש התאמות לציבור דתי באזורים רבים. קבוצות שונות בגילאים שונים, רמות תפקוד שונות וכו'. בטווח ארוך בהקשר הדתי לענ"ד אכן מומלץ שיוכשרו אנשי מקצוע רבים בתחום, וכן צריך השתלמויות רבות לדמויות בקהילה כמו רב קהילה שיהיה לה