הפרישה של השר אופיר סופר היא הרבה יותר מסיפור על מחלוקת סביב חוק הגיוס. החוק היה הטריגר. הסיבה האמיתית עמוקה הרבה יותר.
אני מכיר את אופיר עוד מהימים שבהם שימש כמזכ"ל האיחוד הלאומי. עוד הרבה לפני שהיה שר בממשלה, הוא היה מהאנשים שבנו את המפלגה מלמטה. הוא פקד אלפי מתפקדים, הכיר את השטח, היה שחקן מרכזי בכל מערכת בחירות והשפיע על כל החלטה משמעותית.
דווקא האיש הזה, שהיה במשך שנים מעמודי התווך של הציונות הדתית, מצא את עצמו בחוץ.
למה? כי במפלגת הציונות הדתית כבר כמעט לא נשאר מקום לדעות עצמאיות.
בשנים האחרונות בצלאל סמוטריץ' ריכז בידיו כמעט את כל מוקדי הכוח במפלגה. המתפקדים, שפעם היו אמורים להשפיע על הרשימה, איבדו כמעט כל כוח. מנגנוני הבחירה השתנו, מרכז המפלגה הפך לגורם הדומיננטי, ובפועל גם סמוטריץ' שולט. את הרשימה הבאה הוא יוכל לעצב כמעט לבדו.
מי שלא מיישר קו - פשוט מוצא את עצמו בחוץ.
זו גם הסיבה שבבית היהודי עדיין מרגישים מרומים. במסגרת ההסכם בין הצדדים העניק הבית היהודי לסמוטריץ' את התשתית המפלגתית המלאה - מה שחסך לציונות הדתית מאבקים פנימיים בבחירות המוניציפליות.
בתמורה התחייב סמוטריץ', בין היתר, לצרף עשרות מחברי מרכז הבית היהודי למרכז מפלגת הציונות הדתית. לטענת בכירים בבית היהודי, ההתחייבות הזו מעולם לא קוימה. מבחינתם, הם כמעט שלא דרשו דבר בתמורה, וגם את המעט שהובטח להם - סמוטריץ' מסרב לקיים.
ולמה זה כל כך משמעותי?
מפני שאילו אותם חברי מרכז היו מצטרפים, היה להם משקל אמיתי בבחירת הרשימה. הם היו יכולים לחזק דמויות כמו אופיר סופר או משה סולומון - פוליטיקאים שמחזיקים בקו תקיף יותר נגד השתמטות חרדים. בדיוק את מוקדי הכוח האלה סמוטריץ' לא רצה סביבו.
גם מבחינה ציבורית, נדמה שסמוטריץ' צועד בכיוון שמרחיק אותו מהמיינסטרים של הציונות הדתית. אין ספק שהוא יכול להציג הישגים מרשימים בהתיישבות, בהסדרת יישובים ובקידום יהודה ושומרון.
אגב, הערת ביניים אישית. אני נמצא בימים אלה בחיפושים אחר דירה ביהודה ושומרון, וקשה לי להבין איך הגענו למצב שבו מחירי הדירות שם גבוהים לא פעם מפתח תקווה ואפילו מגבעת שמואל. המדינה משקיעה מיליארדים בפיתוח ההתיישבות, אבל הקבלנים ממשיכים לגבות מחירים מופרזים. במקום לקדש את ההתיישבות, הם מקדשים את הרווח. זו סוגיה שראויה לטיפול, ועוד אחזור אליה בהרחבה.
אבל נחזור לענייננו.
הבעיה של סמוטריץ' רחבה יותר מהנדל"ן. הוא הולך ומאמץ קו חרד"לי מובהק, בזמן שחלקים גדולים מהציונות הדתית נמצאים במקום אחר. יש כבר מי שמייצגים את הציבור החרד"לי כדוגמת מיכאל בן ארי, אבי מעוז, ואפילו היוזמה הפוליטית החדשה שמזוהה עם בית הרב אברג'ל. השאלה היא מי מייצג את הציבור הדתי-לאומי הרחב.
בסקרים האחרונים סמוטריץ' קיבל רוח גבית יציבה של כחמישה מנדטים אחרי תקופה מתחת לאחוז החסימה בעיקר משום שנפתלי בנט בחר ללכת עם יאיר לפיד. לא מעט מצביעים דתיים, שגם אם כעסו על בנט בעבר היו מוכנים לשוב אליו, פשוט לא היו מוכנים להצביע לרשימה עם לפיד, ולכן בחרו בסמוטריץ' כברירת מחדל.
זו לא בהכרח אהבה. זו הייתה בעיקר אלטרנטיבה. עכשיו, אחרי שאופיר סופר בחוץ, וכשגם משה סולומון עשוי ללכת בעקבותיו, השאלה הופכת משמעותית הרבה יותר.
השבוע שמעתי חבר כנסת בכיר מאוד במפלגה, אדם שנחשב מקורב מאוד ליו"ר, אומר בפשטות שאם בצלאל לא ירצה אותו ברשימה - הוא פשוט לא יהיה שם. המשפט הזה מספר את כל הסיפור.
במפלגת הציונות הדתית כבר אין באמת מאבק על המקומות. יש אדם אחד שמחליט. ייתכן שסמוטריץ' מאמין שכך נכון לנהל מפלגה. ייתכן שהוא משוכנע שרק נאמנות מוחלטת תאפשר לו להוביל קו אידיאולוגי ברור. אבל המחיר מתחיל להתברר.
כשאופיר סופר הולך, כשקולות עצמאיים נעלמים, וכשיותר ויותר אנשים מבינים שהשאלה איננה מה הציבור רוצה אלא מה היו"ר רוצה - הבעיה כבר איננה רק הרשימה.
זו השאלה איזו מפלגה הציונות הדתית רוצה להיות. את התשובה הסופית לא ייתנו חברי המרכז. גם לא היו"ר. את התשובה ייתן הציבור בקלפי.
בצלאל סמוטריץ', הילדים שלי מסכנים את חייהם בזמן שאתה מעיף את מי שדורש שוויון. זו בגידה בלוחמים ובאימהות שלהם!!!