תגידו, מתי בפעם האחרונה העזתם? אני מתכוון אבל ממש ממש העזתם. לא לעשות לייק, לא לשלוח אימוג’י חצי מחויך בוואטסאפ אחרי עשרה ימים של משחקי 'מי יכתוב קודם', אלא אשכרה להרים את המבט, להסתכל למישהו בעיניים, ולשבור את כל המוסכמות המעיקות של עולם ה'דייטינג' העייף השחוק והשלולית של המים העומדים שכבר נמאס רק מלחשוב עליו?
אתמול קיבלתי הודעה מרווקה יקרה בת 39. היא, שכבר עברה כמה וכמה סיבובים ב'שוק', שספגה אכזבות שיכולות למלא מדף שלם בספרייה הלאומית, ושמבחינתה, הסטטיסטיקה כבר מזמן הפסיקה לעבוד לטובתה כשנהפכה למול העיניים המבוהלות שלה לשעון חול שנוזל לה מבין האצבעות. היא כתבה לי בלב פתוח, כמעט ללא פילטרים, על התחושה המוכרת הזו של 'טביעה'.
שנה וחצי, אתם שומעים? שנה וחצי של קול דממה דקה. מדבר וצלמוות. כלום ושום דבר. אפס הצעות רלוונטיות. אפס. רק היא. העבודה (דווקא אחלה עבודה יש לה. באמת. משכרות שהרבה רווקים היו חחולמים להגיע אליה... ובכל זאת נחשו מה? זה לא באמת מעניין). והשגרה השוחקת שנוטה להפוך את הלב שלה לאבן. כי תכלס, כמה כבר אפשר לבכות?
הוא עמד לידה בדוכן של שבוע הספר
ואז הגיע שבוע הספר. היא הסתובבה בכיכר ספרא בירושלים, בין דוכני הספרים ההומים, מחפשת קצת מנוחה לנפש בתוך ההמולה. היא כתבה לי שזה אירוע שתמיד עושה טוב על הלב: ירושלים במיטבה. ריח של ספרים חדשים, אנשים מסתובבים עם שקיות גדושות באוצרות.
ואז העין שלה נתפסה על הספר החדש של הרב יונתן זקס זצ"ל. היא עמדה שם, מעלעלת בדפים, מנסה לשאוב קצת מהחכמה האינסופית של האיש שהצליח לחבר בין עולמות, שדיבר על 'ברית גורל' ו'ברית ייעוד'.
לידה, ממש באותו דוכן, עמד גבר כאשר רק לפני כמה רגעים הלכה משם הרבנית ימימה מזרחי. הגבר נראה בערך בן 45, אינטליגנט, כזה שקורא את מה שכתוב בין השורות, כזה שנראה שגם הוא מחפש משהו מעבר לרעש של היומיום.
היא שיתפה אותי שהתחילה לה בראש מלחמת עולם. אמיתית. כזו שפוצצה לה את המוח. לגשת או לא לגשת? כאילו שנה וחצי אין לה הצעות, אז למה היא חושבת שדווקא עכשיו, כאשר היא מחזיקה ביד את הספר של הרב זקס משהו אמור להשתנות? מצד שני, כתבה לי: מה כבר יש לה להפסיד? גם ככה לא נראה שיש לה עוד פסגות לכבוש בתהומות ההשפלה שהחיים לקחו אותה...
היא כבר רגילה להכול: לישון על הספה בסלון המשפחתי בחגים בעוד האחיות הקטנות שלה ישנות עם החתנים שלהם בחדרים, ולהיות זו שתמיד נשארת עם ההורים המזדקנים שלה ומנקה הכול כי שוב, האחיות שלה ממש לחוצות כבר ללכת כי הילדים הקטנים שלהם עוד רגע מתחרפנים.
היא חיפשה טבעת. משהו. כל דבר שיגרום לה לרדת מהרעיון ההזוי הזה. מה היא צריכה עכשיו שוב להשפיל את עצמה ועוד מול כל עם ישראל בשבוע הספר? ולמה היא לא יכולה פשוט להגיע וליהנות לשם שינוי מחוויית העלעול ב'לחגוג את החיים', לא שיש לה באמת על מה לחגוג או משהו...
"קיוויתי" כך כתבה לי: "שעד שאני אחליט, הוא כבר יתנדף מהמקום ויחסוך לי את המבוכה, אבל לא רק שהוא לא התנדף אלא נראה כלוקח את הזמן ונהנה מכל רגע...". לא, לא היה לו שום זכר לטבעת על האצבעות שלו. כלום.
ואז היא המשיכה עם הסרטים שלה: ולמה בכלל שגבר כזה שהוא לא נשוי, במידה והוא לא נשוי באמת, יזרום איתה באמצע שבוע הספר? היא תיארה את תחושת הריקוד המטופש הזה שאנחנו עושים סביב דחייה פוטנציאלית, כאילו מדובר בסוף העולם, כאילו כל 'לא' הוא גזר דין מוות לאגו המדמם שלה.
היא ניגשה אליו, בלי כלום, רק היא הקב"ה והאומץ שלה
אבל אז, משהו קרה. אולי זה היה האוויר הירושלמי הצלול, אולי אלו היו המילים של הרב זקס על אומץ ועל האחריות שלנו להביא גאולה לעולם במו ידינו, היא החליטה שנמאס לה מהפחד. נמאס לה מהתסריטים בראש. היא הניחה את הספר, לקחה נשימה עמוקה וניגשה אליו. ככה דוך! בלי כרטיסי ביקור. בלי חברות. בלי בוטים. בלי כל הווג'ראס. בלי כלום. רק היא, אלוהים והאומץ שלה. או המבוכה.
היא כתבה לי שבקול רועד היא פשוט שאלה אותו משהו על הספר שהוא החזיק. משהו שנשמע טבעי. והוסיפה חיוך, כזה שלא נשען על מסיכות אלא על אמת פשוטה, כמעט נאיבית, של אישה שלא מוכנה לוותר על החיים.
היא הייתה בטוחה שהיא הולכת לקבל את ה'לא' הגדול. את המבוכה של החיים. שבעוד רגע היא תראה איך שהוא לוחץ על כיסא המפלט שיעיף אותו מהסיטואציה המביכה של הווירדוס הזו שאין לו מושג בכלל מה היא רוצה ממנו.
אבל לתדהמתה, הגלגלים בראש שלו לא נעצרו בסירוב. הוא חייך אליה באדיבות אמיתית. הוא נענה לה. החיוך שלה פתח אצלו דלת. הם החלו לדבר. לא על מזג האוויר, לא על אחוזי הנחה, אלא על הרב זקס. על ירושלים, על החיים שבגיל חמישים נראים אחרת לגמרי מאשר בגיל עשרים, כשיש יותר תובנות ופחות משחקים.
הם עדיין עמדו כזה ליד דוכן הספרים. השיחה זרמה בקלות מפתיעה, כזו שמרגישה כאילו הם מכירים כבר שעות, אולי בגלל שהם כבר לא מחפשים להרשים, אלא פשוט להיות. השיחה הזו, שהחלה בדוכן הוצאת ספרים בכיכר ספרא, הפכה להיות הצעד הראשון. הם קבעו לדייט, הערב, בתוך הדוכנים, בין הדפים לחיים האמיתיים.
היא החליטה שהיא לא מחכה שהחיים יקרו לה
אז למה היה לי כל כך חשוב לשתף אתכם בזה? כי לפעמים אנחנו שוכחים שהחיים מחכים לנו מחוץ לאזור הנוחות. כי בדיוק נזכרתי בעקבות המכתב שלה, שהרב זקס, באחד מכתביו הנפלאים, מדבר על כך שהברית ביהדות היא לא משהו שקורה לנו, אלא משהו שאנחנו עושים. היא פעולה. היא בחירה. היא היכולת הזו לא לחכות שהמשיח יבוא, אלא לפעול כאילו אנחנו השותפים של הקב"ה ביצירה.
והרווקה המקסימה הזו שכתבה לי, לימדה אותי איך שבצעד אחד קטן ואמיץ בכיכר ספרא, החליטה שהיא לא מחכה שהחיים יקרו לה, אלא היא יצאה לקראתם. אנחנו נוטים לחשוב שגיל 39 או 45 הוא הגיל שבו אנחנו כבר 'סגורים על עצמנו'. שהכל כבר נקבע. אבל הסיפור הזה מזכיר לנו שהחיים הם לא ספר סגור.
וואלה כל יום הוא דף חדש, וכל דף דורש מאיתנו להעז. ואם הפחד מדחייה הוא הדבר היחיד שבאמת מונע מאיתנו את האושר אז אנחנו נסתכל לפחד הזה בלבן של העיניים ונתחיל לשחק איתו צ'יקן. ויודעים מה? מה כבר יכול לקרות? הוא יגיד לא? אז מה? לפחות ניסיתם. לפחות הוכחתם לעצמכם שאתם עדיין כאן, שהלב שלכם עדיין פועם, שיש לכם את היכולת לגשת, לדבר, ליצור קשר.
אז לכל מי שמרגיש תקוע, לכל מי שמרגיש שהלב שלו הפך לדוכן ספרים מאובק שאף אחד לא עוצר בו, תזכרו את הסיפור הזה. הטרי. מאתמול. מ'כיכר ספרא'. לפעמים כל מה שצריך כדי לשנות את התסריט זה להפסיק לפחד מלהיות 'מביכים' ולהתחיל להעז להיות חיים. תפסיקו לספור את השנים ואת האכזבות. תתחילו לספור את הניסיונות.
כי בסוף, הסיפורים הכי יפים לא כתובים בספרים שאנחנו קונים בדוכנים. לא ולא. הסיפורים הכי יפים, הם אלו שנכתבים בלב של אלה שמעיזים לגשת. בהצלחה להם שם, בין הספרים, בערב הירושלמי הקריר הזה. ומי יודע? אולי הפרק הבא שלהם רק התחיל. ואולי, רק אולי, הוא יהיה הפרק הכי מרגש שקראתם בחיים שלכם. תעזו, זה משתלם!
תגובות