זוגיות

מוטלת עלינו גם האחריות לאפשר לבן הזוג לפתח את הכנות מצידו. אם בכל פעם שבן/בת הזוג יודה בטעות שעשה מצידו אנו "נרקוד על דמו", בפעם הבאה הוא יבחר אחרת, הוא ירגיש שעליו להילחם על מקומו

בטור האחרון, דיברנו על הפרפקציוניזם ועל הנזקים העצומים שהוא עלול להסב לחיים שלנו בכלל ולתחום הזוגיות בפרט. הבאתי כמה פתרונות מעשיים לבעיה אבל היום אני מבקש לספר על נשק-העל, תרופת הפלא שיכולה לרפא את כולנו, רווקים כנשואים, מתחלואי ה"הכל או כלום"

נתן מאיר, שאשתו דפנה מאיר נרצחה לפני כשנה בפיגוע דקירה בפתח ביתה ביישוב עתניאל, התארס עם בחירת ליבו, זהר. בחודש שעבר התארסה בתו רננה

פרפקציוניזם הוא כמו מלח: מעט ממנו מוסיף טעם אבל יותר מדי מקלקל את התבשיל. הפרפקציוניסט ממית את עצמו באוהלה של השלמות, פשוטו כמשמעו: מרוב רצון להגיע אל ה-100%, רובנו נופלים בפח ונשארים ללא כלום. במהלך הרדיפה אחר הציפורים שעל העץ, אלה שביד בורחים לנו

לפעמים את שומעת את בעלך באוזן מאוד פגיעה ואז הערה תמימה הופכת במוחך לפגיעה חמורה. הרבנית חגיגת אמאייב מציעה לך לשמוע את בן זוגך כפי שהוא התכוון ולא מן המקום שלך. הרבה מריבות חסכת לך בטיפ הזה

לאחר שעוברים עלינו דברים קשים, סכסוכים ומריבות, אנו יכולים בקלות להישאב אל הקושי והכאב, אל המועקה והצער. אך באותה מידה אנו יכולים לבחור להתנהל בצורה אחרת, גם כשאנחנו בתוך המשבר אנחנו יכולים להוציא ממנו כלים

כולנו שואפים לכל מיני אידאלים. משחר ילדותנו, יש לנו חלומות, רצונות, חזונות. להיות כבאי, אחות, מורה, סופרמן או וונדרוומן, לחיות באושר… זוכרים? בין החלומות האלו, נמצאים כמובן, כמעט אצל כולנו – חיי משפחה מאושרים: אהבה, תקשורת, זרימה, צחוקים, ילדים ושמחה

האם נשים וגברים באמת שווים? האם ניתן להתכחש לתכונות הייחודיות שזכו להן הנשים במראה, בדיבור או באופין הרך? האם אנחנו עיוורים מדי מכדי להבין את העוצמה שיש בנשיות לצד הסכנה שבטשטוש הגבולות ובהחפצה שלהן? דנה ורון בדברים נוקבים לרגל יום האישה הבינלאומי

החיפוש אחרי היופי טבעי לנו, אין בו פסול, אין מקום להאשים גבר שלא נושא אישה שלא מוצאת חן בעיניו.יש לא מעט גברים שלא מסוגלים לקבל את הצד החיצוני, הם לא עושים את זה בכוונה או באופן אישי. ובכל זאת?!

הטיעון שמעלה הנהלת בתי הדין, אודות נתוני סרבנות הגט, הוא לא רק מגוחך, אלא שהוא רק מחריף את הפגיעה ומסיר את האחריות מהרבנות. בואו ננסה לראות מה העבודות האלה באמת מראות לנו

בטור הקודם התחלנו לדבר על "מחריבי הדייטים" – הגישות והמידות שהורסות את הזוגיות מראש. הזכרתי את הביקורתיות מבלי להיכנס לנושא באמת. הפעם נעמיק מעט בעניין שהרי מדובר באחד האסונות הגדולים בכל הקשור לעולם הדייטים

חתונת השנה הסרוגה בירושלים. סגנית ראש העיר חגית משה ובעלה איציק יו"ר סניף הבית היהודי בעיר חיתנו את הבן וכל המי-ומי הגיעו לשמוח ולשמח. צפו בגלריה

קל מאוד לצחקק על ה'מסכן' ולהגיד בבוז שיש אנשים שאינם מודעים לעצמם. אבל בעיניי השאלה הגדולה היא: עד כמה אנחנו, כן, אנחנו, דומים לו? כמה פעמים אנחנו מבקשים משהו שאנחנו לא מוכנים אליו? |טור שלישי בסדרה

סקר שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעלה כי שמות המשפחה כהן ולוי, הם עדיין שמות המשפחה הנפוצים ביותר בארץ, כאשר אחד מתוך 25 יהודים נושא את אחד משמות המשפחה הללו

לא לפי מראה, אורח חיים או דת- אפליקציית הכרויות חדשה מציעה לחבר בין אנשים לפי השנאות המשותפות שהם חולקים יחד. למשל שונאים את דונלד טראמפ או אבוקדו? יש עשרות שידוכים שמחכים לכם

"אנחנו לא סובלים מספיק?" שאל אותי מישהו בכעס על הכותרת של הטור הקודם? רבים וטובים סוברים שאין להתייחס לתופעת הרַוָּוקוּת המאוחרת כאל "בעיה" – האומנם? האם יש בכלל בעיה ברווקות המאוחרת?| טור שני בסדרה

הרב בן ציון מוצפי, מבכירי הפוסקים הספרדים, נשאל לאחרונה אודות המנהג לפיו נשים מבקשות מהכלה לפני החופה להתפלל עליהן ואמר כי מדובר ב"נשים טיפשות"

קריאת שירת הים סגולה אמיתית לזיווג אחרי שעם ישראל ראה את הניסים הגדולים נאמר "ויאמינו בה'" מכאן שקריאת שירת הים מביאה לידי אמונה בה' ויש כאן סגולה אמיתית לזיווג שהרי אם הים נבקע לשניים כנגד טבעו, כך אדם יכול להאמין שהוא יכול למצוא את זיווגו הגם שלכאורה יש כאן דבר שהוא נגד הטבע, וכפי שאמרו […]

אז מה הבעיה של הרַוָּוקוּת המאוחרת, בעצם? למען האמת, זהו נושא מורכב ועדין מדי לטור אחד של כמה מאות מילים. לכן אני מתחיל היום סדרה של מספר טורים בהם אבקש לזהות את האתגרים ולהציע תובנות מעשיות או פתרונות מעשיים

אסור שהשיחות בין בני זוג יתמצו בסידורים שעליהם לעשות. בני זוג מחויבים להקדיש זמן לשיחה ביניהם. שיחה שתיגע בהם עצמם, ולא במחויבויות. לא מדובר במותרות, זאת מחויבות בסיסית בלתי ניתנת לפשרה. על זה נכרתה ביניהם הברית בזמן החופה. על השיתוף הנפשי ועל האהבה.