יהורם גאון מתנצל: עוללנו להם עוול שקראנו להם כך

  (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

לקראת יום השואה שיצויין מחר בערב ברחבי העולם, הזמר, היוצר והשחקן יהורם גאון, משתף בזכרונותיו מתהליך היצירה של הסרט "מירושלים לטולדו", ומכה על חטא על כך שתיאר את הנספים בשואה כמי שהובלו כצאן לטבח".

בפוסט ארוך בחשבון הטוויטר שלו כתב גאון: "בשבוע הבא בשבעה עשר באפריל ערב יום השואה. כאשר יצרתי את הסרט "מטולדו לִירושלים" העוקב אחר דרכי נדידתה של היהדות הספרדית, שגורשה מספרד, רשמתי בין אתרי הצילום את אושוויץ".

גאון סיפר: "אני זוכר את מבטי הפליאה, של צוות עושי הסרט שהיה עימי, ואת השאלה שחזרה על עצמה, אושוויץ? ספרדים? מה זה שייך? וחשבתי ביני לביני: הלוואי שהיו צודקים, הלוואי שלא היה קשר, הלוואי שיהדות הבלקן לא הייתה עולה כולה בעשן המִשְרַפות וְיהדות סלוניקי, הלוואי ולא קנתה בחופזה היסטרית מכספה הפרטי, את הכרטיסים לַרכבת שלקחה אותם כמובטח לָעולם הֶחדש ש"ממתין" להם שם. חשבתי על משפחת אבי שרוב רובה נכחד".

גאון נזכר כי "במהלך עשיית הסרט הגעתי בעקבות יהודי ספרד לדורותיהם גם אל לוח אבן גדול בסרייבו, שבּו היו חקוקים, שמותיהם של ארבעה עשר אלף יהודים שנספו באזור הזה של העולם, וּבֿאות ג' היו רשומים שבעים נספים, ששמם "גאון". כך נתוודעתי בּפּעם הראשונה בחיי אל כל משפחתי, אל כל דודיי ודודותיי, בניהם ובנותיהם. כל עוד חי אבי יכולתי לשאול אותו שאלות ולא העזתי. מִשנפטר וַאני בן תשע עשרה, כבר לא היה לי את מי לשאול. והוא מעולם לא דיבר במשפחתו אפילו לא ברמז".

"הַפּעם השנייה ש"פגשתי" את משפחתי המורחבת הייתה מטלטלת פי כמה. היה זה במסגרת מסע של "שם עולם" המכון לָשואה ולָאמונה, בהנחייתו המרגשת של הרב קריגר. עמדתי שם ליד המִשְרַפה בִּטרבלינקה, והִרגשתי עוד יותר קרוב למשפחתי מן המצבה שבסרייבו, כי הלכתי כאן ממש לאורך המסלול שבו הלכו הם, כשהיו עדיין חיים. כמעט נגעתי בהם שם, כמעט חשתי את נשימתם המבוהלת. הלכתי בעקבותיהם במסלול המוות, ודמיינתי לי את גודל הצעדים שבהם הלכו אל קיצם, ושם ביקשתי מהם סליחה! צעקתי בכל הקול שיש לי, שישמעו, שיאמינו. "סליחה אחים, סליחה בני עמי המרוחמים והגיבורים, סליחה בני משפחת גאון שהוּבלתם הנה מטרבניק וסרייבו. סליחה".

"הם לא היו גיבורים?"

"כי כמי שנולד בֶארץ ישראל  אימצתי לי את האימרה "צאן לטבח" כְְמובנת מאליה. צאן לטבח? הם? אלוהים איזה עוול עוללנו להם? כשקראנו להם כך. כי כשאנחנו מדברים על גבורה אנו חושבים תמיד על החייל המסתער, על הטייס שחוצה בִּמְעופו יבשות. חושבים לבטח על החייל שקופץ על רימון חי כדי לחלץ את כל רעיו, זוהי הגבורה המוכרת לנו, המובנת מאליה, המתוארת בָספרים, שעליה מחנכים דורות של לוחמים".

"מה נאמר על כן על הבעל שהֶחסיר ממנת הלחם שלו בָּגטו פרוסה ועוד פרוסה מדי יום וּנתנַה לאשתו החולה, נתן לה את מְנתו באהבת אין קץ, עד ששבק חיים מן הרעב בעצמו. מה, הוא לא היה גיבור? אבא שלי המורה לימד כל ימיו דורות של ילדים בלהט יוקד וראה בהוראת העברית שליחות וחלק מן העשייה הציונית, הוא ראה את תלמידיו גדלים לעיניו, ופורחים לתפארת בארצם כשכל עתידם לפניהם".

עוד באותו נושא

יהורם גאון מגלה: התשובה לכל מה שקורה עכשיו בארץ

לכתבה המלאה בסרוגים >
48

מה על המורים בגטו שהמשיכו ללמד ילדים ללא תוחלת, שעתידם היה סָפור בימים ושעות. והמורים נואשו כבר מכל תקווה ובכל זאת המשיכו בחריצות עיקשת ללמד? הם לא היו גיבורים? כך המוסיקאים שניגנו והשחקנים ששיחקו והציירים שציירו כשהם יודעים בבטחה שאין מחר ליומם הָאָפל, תמו זריחות מן העולם, ואף אם את הגוף ניתן לכלוא ולדכא, רוחם נותרה חופשיה, ליצור ולצייר ולרחף גבוה גבוה מעל לְמעמקים של תופת.

הם לא היו גיבורים? וכשראינו בַּתמונות מן התופת אמא שדוחפת בִּשארית כוחותיה את ילדתה הקטנה הנצמדת אל רגלה בַתור הארוך אל הכיליון, מנסה להשתחרר מלפיתתה, דוחפת אותה ממנה אל החיים, אמא שממשיכה וצועדת אל התנור הבוער, ועיניה עצומות, כדי שלא לראות את עיני הילדה שצועקת "אמא". היא לא הייתה גיבורה?".

כן, שם "ראינו גם בכינו" תמונות שנועדו להראות לנו אֵפר מתגולל, וגילינו לפתע, שראינו בהן גבורה מיתמרת למרומים. גבורה שכזאת היא מן הנאדרות והשְגיאות והמופלאות והחזקות וקורעות הלב, בהן חזתה האנושות מיום ברוא אלוהים את השמים ואת הארץ. הגבורה להתעקש ולהישאר בני אדם. בתוך עולם של צלמוות".

את דבריו חתם גאון בתיאור הרגע בו כבר לא יהיו ניצולי שואה: "עוד מעט לא יהיו עוד ניצולי שואה, עוד מעט גם הדור השני להם ילך ויפחת עד שיעלם גם כן, וּבְהחלט אפשרי שהדורות הבאים כבר לא יאמינו שהזוועה הזאת אכן קרתה. רבותינו ידעו לנצור זיכרון על ידי מנהג, על ידי מצווה, על ידי תפילה, על ידי מועד קבוע בלוח השנה. אצלנו יש נאום ביום השואה שאנחנו יודעים כבר בעל פה את תוכנו וצריך שנלמד מחכמינו איך צורבים גבורה, זוועה וחורבן בְזיכָרון קולקטיבי של עם לדורות. וזאת לא רק כדי לזכור ,אלא כדי להיות עֵרים, כדי לחוש בְסימנים קרֵבים של שואה חדשה, ולא לתת לה לעולם, אבל לעולם לא לתת לה לחזור".