מכתב גלוי לחברותיי ולחבריי מהימין

  מפגינים דתיים בתל אביב אתמול (צילום: פסית שיח)

אחי האהובים, אני כותבת לכם בכאב, בתמיהה וברצון אמיתי לנסות להבין את ההתנהלות שלכם. אני מתנצלת מראש על ההכללה, אבל כשהדברים חוזרים אצל כמעט כל חברותיי וחבריי מהימין, אני מזהה פה תופעה, ולא רק בחירה אישית של אדם זה או אחר.

עוד באותו נושא

יורם כהן: "הרפורמה תהפוך את ישראל ללא דמוקרטית"

לכתבה המלאה בסרוגים >
79

בשבועות האחרונים המדינה שלנו, זו שאנו אוהבים אותה כל כך, זו שאנחנו מתגייסים למענה, נלחמים עליה ומתפללים לשלומה, עומדת בסכנה שכמוה לא ידענו, בצל המהפכה המשפטית.

אני מאמינה שגם אם המצב חמור, אפשר וצריך לדבר. לא רק הפוליטיקאים צריכים לדבר ביניהם, גם אנחנו, פשוטי העם צריכים לדבר. אני רוצה לדבר אבל אין לי עם מי. בכל פעם שאני מבקשת לשוחח עם מי מכם על המצב, להקשיב לעמדתכם ולנסות להבין את המניעים שלכם, התשובה שאני מקבלת מהממת אותי. התשובה הרווחת היא: "אני לא מבין בזה". "אני שקועה בחיים שלי ולא פנויה להיכנס לזה". "אני לא ממש יודעת על מה מדובר אבל אני סומכת על יריב לוין, הוא נראה רציני כזה".

מכל חברותיי וחברי, לא פגשתי אחד (!) שבאמת ישב לקרוא את סעיפי הרפורמה ותומך בה. כל הימנים שאני מכירה שכן למדו את הרפורמה, מסתייגים ממנה ואומרים שאומנם יש בעיות במצב הקיים, אבל הרפורמה הזו רק מחמירה את המצב, וודאי שלא פותרת אותו.

כל חבריי שתומכים ברפורמה מעידים על עצמם שהם לא באמת מבינים על מה מדובר. אני מנסה להבין איך זה ייתכן שאנשים כמוכם, שכל כך אוהבים את המדינה ורואים בה נס שחייבים לשמור עליו, בוחרים להישאר בבורות סביב המחלוקת האיומה שחוצה אותנו. איך זה שאנשים ביקורתיים ורציניים כמוכם פשוט הולכים באופן עיוור אחרי הפוליטיקאים?

(צילום: באדיבות המצלם / ללא קרדיט)

הלוואי שמי מחבריי או מחברותיי היה לומד את פרטי הרפורמה ומשכנע אותי שיש היגיון בדברים, ושהסכנה אינה כה איומה. אולי הייתי קצת פחות חרדה. קראתי את כל מה שעיתונאי "מקור ראשון" ו"בשבע" כתבו בשבועות האחרונים, כי באמת חשוב לי להבין את הטיעונים, ולא מצאתי עיתונאי אחד(!) שאומר שהוא תומך ברפורמה כמו שהיא. רובם כלל לא מדברים על הרפורמה, אלא רק מסבירים כמה המצב הקיים גרוע וכמה צריך שינוי. אבל לא שמעתי טענה אחת, גם לא של נציגי פורום קהלת (איכה), שאומרים שהרפורמה הזו טובה כמו שהיא.

אפילו נציגי פורום קהלת (איכה) מסתייגים מחלק מהרפורמה. גם עמית סגל שמייחל כבר שנים למיתון כוחו של בית המשפט כתב שצריך למתן את הרפורמה. בעצם, היחידים ששמעתי אותם אומרים שהרפורמה הזו טובה כמו שהיא, על כל סעיפיה, הם שמחה רוטמן ויריב לוין. איפה הציבור שעומד מאחוריהם? יש בכלל ציבור שתומך ברפורמה ובאמת מבין מה היא אומרת?

חבריי וחברותיי האהובים, אחרי שתקראו את סעיפי הרפורמה, אשמח שתגידו לי אם אתם חושבים שלממשלה צריך להיות כוח בלתי מוגבל. אם כן, כנראה שהמחלוקת בינינו באמת גדולה מאוד, מכיוון שאין משטרים דמוקרטיים שלממשלה שלהם יש כוח בלתי מוגבל. או שאולי אתם פשוט לא מאמינים בדמוקרטיה?! אם אתם מסכימים איתי שאסור שלממשלה יהיה כוח בלתי מוגבל, אנא האירו את עיניי, איפה ברפורמה המוצעת יש איזושהי הגבלה על הממשלה?!

סליחה שאני מטריחה אתכם בפרטים הקטנים. הם פשוט חשובים. בהצעה של יריב לוין לא יוכל בית המשפט לפסול חוק ברוב של שמונים אחוז מהשופטים, אך פסקת ההתגברות יכולה לבטל זאת, כלומר אין באמת שום הגבלה בהצעה שלו.

בהצעה של שמחה רוטמן, ההגבלה היחידה על הממשלה היא שאם חמישה עשר מבין חמישה עשר השופטים יחליטו לפסול חוק, הוא ייפסל, וגם פסקת ההתגברות לא תמנע את הפסילה. אבל חברים, זה הרי מגוחך, אם הממשלה בוחרת את השופטים, איזה סיכוי יש שגם החוק הנורא והעקום ביותר יזכה להתנגדות של מאה אחוז מהשופטים, הרי הממשלה מינתה את השופטים מטעמה, והם מחוייבים לה.

(צילום: פסית שיח)

אחרי שתגלו כמוני, שזו ההגבלה (המדומה) היחידה שהרפורמה מטילה על הממשלה, אולי תכירו בכך שגם אם יש בעיות במצב הקיים, וגם אם צריך להגביל את בית המשפט, לא זו הדרך. אולי תכירו בכך שהרפורמה הזו באמת מסוכנת למדינה שלנו ולדמוקרטיה שלנו. אולי תכירו בכך שהרפורמה הזו לא מתקנת את הבעיות הקיימות, אלא מאפשרת לממשלה כוח בלתי מוגבל שיאפשר לה לפגוע במיעוטים, בזכויות האדם של כולנו ולנהוג בשחיתות שאף אחד לא יוכל למנוע.

אני יודעת שאתם מחכים שנים רבות לרפורמה בבית המשפט. אבל אנא, אל תלכו אחרי הפוליטיקאים באופן עיוור. אל תאמינו להם שההצעה הזו באה לתקן את הבעיות. הם משתמשים בתסכול ובכאב שלכם כדי להפוך את עצמם לכל יכולים. אני מאמינה שלא לכך ייחלתם. אולי עכשיו אתם מבינים למה אני יוצאת להפגין. אולי אפילו תצטרפו אלי. עוד לא מאוחר.

אחרי שנעביר את רוע הגזירה, נוכל לשבת ולתקן את מה שדרוש תיקון, אבל הפעם נעשה זאת בזהירות, בכובד ראש הראוי ובהסכמה רחבה.

הכותבת היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנא בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.