יום הכיפורים תשפ"ב בסרוגים. עדי (שם בדוי) בשנות ה-40 לחייה, נולדה בעיר בדרום, ובשנות העשרים הכירה קבלן שיפוצים ערבי ועברה לגור איתו באחת הערים במגזר הערבי. במשך 20 שנה היא חיה בכפר, וילדה 6 ילדים, עד שאזרה את האומץ לפנות ל'יד לאחים' כדי לחלץ אותה.
בגלל שאחד מילדיה עדיין נמצא בחזקת האב בכפר הערבי, זהותה עדיין מוסתרת, מחשש לפגיעה.
(צילום: אברומי לינשה)
במשך השנים היא עברה שנים קשות של אלימות מילולית ונפשית, כליאה, הקמת חומה מסביבה באופן שאפילו למכולת היא לא יכולה הייתה לצאת, וגם אלימות כלפי הילדים. היא מתארת את הסבל של לחיות כיהודייה בכפר ערבי, בעיקר בשבתות ובחגים. היא רצתה לציין אותם ובעלה לא איפשר לה. ביום כיפור היה עושה מנגל ומזמין הרבה אורחים ומאלץ אותה לארח ולאכול. אך לאורך כל השנים ניסתה לשכנע את עצמה שהמצב ישתפר.
ההיחלצות החלה בעזרת ביתה, מיכל, שעבדה כמנקה בבית חולים במרכז הארץ. היא עבדה כל השבוע: ראשון עד שישי בניקיון והייתה בחובות גדולים שאביה הערבי לקח על שמה. בבית החולים היא פגשה חולה חב"דניק, שראה אותה בלבוש ערבי מסורתי, עם שם יהודי על התג. היא סיפרה לו שהיא בת ליהודיה וערבי וסובלת והוא הפנה אותה ל'יד לאחים' שחילצו אותה.
מלווה צמודה. שרי לאופר (סרוגים)
כעבור שנתיים, אזרה גם עדי אומץ, והרימה את הטלפון ל'יד לאחים', שחילצו אותה במבצע מורכב, ובנו לה תכנית שיקום מתקדמת ופרטנית. עדי עזבה את הבית עם שלושה ילדים, כשהיא משאירה מאחור ילד אחד שנשאר עם האב ובן גדול שחי כערבי.
כעת היא עצמאית, מתפרנסת בעצמה והחלה בחיים חדשים. המשפחה נקלטה בדירת מסתור כשהיא מקבלת מעטפת אינטנסיבית מיד לאחים ומהקהילה שקיבלה אותה ואת הילדים בזרועות פתוחות.
בראיון משתתפת גם שרי לאופר, המלווה הצמודה של עדי, ושתיהן מדברות על הקושי בחיים בין ערבים, ועל הצלת הנפשות שעושה עמותת 'יד לאחים'.
