ישנם דתיים המנהלים אורח חיים דתי מלא, עברו את כל מסלול החיים הדתי, החל מישיבה תיכונית ועד ישיבה גבוהה, שומרים שבת המגדירים את עצמם כלהט"בים. שוחחתי, בשיתוף עם עמותת "חברותא", עם 2 דתיים להט"בים, אשר דיברו על המורכבות באורח חיים שכזה, שיתפו על הקשיים איתם התמודדו במהלך היציאה מהארון וכיצד החברה הדתית קיבלה אותם.
הראשון, ג'ייסון גרינספן, (27) סטודנט באוניברסיטה העברית. במקור משיקגו ועשה עליה לפני 9 שנים כשהגיע ללמוד בישיבת הר עציון. ג'ייסון סיפר כי תהליך היציאה מהארון היה, להפתעתו, חיובי: "התהליך היה חיובי גם מבחינת המשפחה שלי, החברים ואפילו הרבנים של הישיבה. זה לא אומר שלפעמים לא היו אמירות קשות. אבל בסך הכל, כל מי ששיתפתי אותו, קיבל את זה ממש בטוב. אני אציין שהתהליך שלי היה בגיל יחסית מאוחר. הייתי בישיבה 7 שנים, אבל רק בשנה האחרונה, כשהייתי בן 24 זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי למישהו שאני ביסקסואל. באותה שנה סיפרתי להרבה אנשים. לעומתי, הרבה אנשים בוחרים לעשות את התהליך הזה יותר לאט ממני".
לרוב, כאשר מדמיינים את הסיטואציה של יציאה מהארון, ישנם תרחישים פחות נעימים. כשג'ייסון נשאל האם הוא הופתעה שתהליך היציאה מהארון היה חיובי הוא השיב: "קצת, גם אם דמיינתי שחבר מסוים הוא פתוח ומקבל או אפילו כשידעתי שיש לו גם חברים משותפים שהם להט"בים והוא מקבל אותם, אי אפשר לדעת איך הוא יגיב בפועל. כמעט כל פעם דמיינתי תגובה מסוימת, תרחיש רע ואז הייתה לי חוויה מתקנת. אז כן, הפתיע אותי שלא היו לי חוויות רעות, כי שמעתי על הרבה אנשים שזאת יכולה חוויה קשה יותר".
ג'ייסון הסביר את דעתו על השילוב בין הדת ליציאה מהארון: "למרות שהחוויה של היציאה מהארון הייתה קלה, השילוב בין הדת ליציאה מהארון הייתה למעשה חוויה יותר קשה. לפני היציאה מהארון היו לי כמה שנים של מתח ותסכול וסבל. תחושות של מה אני עושה עם זה? ברגע שהבנתי על עצמי שאני ביסקסואל, הייתי ממש עסוק בשאלה האם יש לי אופציה לצאת עם גברים? האם לצאת רק עם נשים? ובגלל שהייתה לי את האופציה לנהל זוגיות עם נשים, הרגשתי שאני לא חייב לספר לאף אחד. גם מבחינה דתית, הרגשתי שאין לי מה לעשות. לכן, שמרתי את זה בסוד כמה שנים. אבל באיזשהו שלב, אפילו מבחינה נפשית, הבנתי שזה לא נכון לשמור את זה בסוד.
צילום: דוברות המשטרה
הרגשתי, כשדיברתי עם חברים קרובים שאני רוצה לשתף אותם בזה. לא ידעתי אם אני אתחיל לצאת גם עם גברים, פשוט רציתי שהאנשים הקרובים אלי ידעו. אחר כך, עם הזמן שעבר, התחלתי לספר ליותר ויותר אנשים, להכיר דתיים להט"בים אחרים בעמותת חברותא.
גם אם אני ביסקסואל ולא הומו, אני יכול לצאת לדייט עם גבר ולהיות בזוגיות עם גבר. אני לא צריך לבחור לכתחילה עם מי אני יוצא לפי המגדר שלהם, אני לא צריך לחשוש כל הזמן. זה בא מתוך שיקולים רבים להגיע למקום הזה שאני נמצא בו היום. לא פשוט הרגשתי ככה והתנהגתי ככה, ביררתי את זה עם חברים אחרים, איך הם מרגישים מבחינה דתית ומבחינה חברתית. אחרי הבירור הרגשתי שזה מתאים לי מבחינה דתית".
ג'ייסון החליט להתחיל את תהליך היציאה מהארון שלו במהלך שהותו בישיבה הגבוהה, כשנשאל כיצד הרבנים הגיבו הוא השיב: "למי שסיפרתי, בהחלט לקחו את זה בטוב. בשלב הזה הייתי רגע לפני העזיבה של הישיבה ולכן, יכולתי להחליט עם מי אני מדבר ולמי יותר מתאים לי לספר".
מצעד הגאווה בירושלים
ג'ייסון משתף כי הוא אף מדריך קבוצה בגוש עציון: "הדרכתי קבוצה של חברותא בגוש עציון. קבוצה שהיא למעשה לאנשים שגרים בגוש או לומדים בגוש. אני הגעתי לשם בעצמי בתור משתתף לפני שהדרכתי שם. הקבוצה הזאת הייתה למעשה הפעם הראשונה שהייתי בקהילה להט"בית. פתאום אני פוגש אנשים כמוני, זה עזר לי להרגיש טוב עם עצמי".
שאלתי את ג'ייסון איך הוא מרגיש עם מפלגות דתיות שהמצע שלהם הוא נגד להט"בים? "אני רואה אנשים מהמפלגות האלה מסתובבים בירושלים וזה גורם לי לאי נוחות, הם מסתכלים עלי, אני דתי, חובש כיפה, הם מסתכלים עלי והם חושבים שהם מייצגים אותי בתור דתי. והם לא מבינים שזה ממש הפוך. הם לא יודעים שאני רוצה להתרחק מהם אני מרגיש לגמרי ההפך ממה שהם מציגים".
יהונתן רוסן נולד בירושלים, כיום מתגורר באלון שבות. כששאלתי את יהונתן על משפחתו הוא הגדיר אותה: משפחה דתית לאומית אבל "לא המיינסטרים", אבא מרוקאי ואמא שעלתה מניו יורק. יהונתן למד בתיכון "הימלפרב" ולאחר מכן המשיך בישיבה הגבוהה: "הר עציון". יהונתן סיים תואר ראשון בחינוך במכללת הרצוג עם התמחות בתנ"ך ולשון, לומד כרגע תואר שני בלשון בבר אילן. מורה בבית ספר למחוננים בירושלים וגם בגוש עציון.
שאלתי את יהונתן, כיצד היה תהליך היציאה מהארון שלו: "בגדול לא שיתפתי את ההורים עד גיל מאוחר יחסית, בדיעבד זה סתם פספוס, מהרגע ששיתפתי אותם הם קיבלו את זה לחלוטין. במשפחה של אבא שלי זה מאוד ברור הקבלה של הילדים לא מותנת בשמירת מצוות של בן אדם למקום ואז אני סיבכתי את זה עוד יותר וסיפרתי לכולם שיש אפשרות להיות להט"ב ולשמור מצוות של בן אדם למקום. אבל בגדול, זה לא היה עניין".
יהונתן המשיך: "אני מכיר את הציבור הדתי, גדלתי בו, שיערתי שיהיו קשיים מסוימים שבסוף בכלל לא היו. אני ציפיתי, ובגלל זה מאוד התאכזבתי, שככול ש"מטפסים גבוה" יותר בישיבה, ככה אפשרות לקיים שיח נקי, נטרלי ונטול דעות קדומות. שיח שעוסק בשאלה איך למצוא את הדרך התורנית שבה הלהט"בים יהיו חלק מהציבור. ציפיתי שככול שעולים למעלה, ככה זה יהיה יותר מובן מאליו שכך צריך. גיליתי שלא. גיליתי שככול שעולים יותר למעלה, זה יותר פוליטי, נכנסים יותר שיקולים זרים שלא לשם שמיים. שיקולים כמו: איך זה ישפיע על הנראות של הישיבה, איך זה ישפיע על התרומות, על הורים של תלמידי ישיבה וכן הלאה. יצא לי גם ללמד בישיבה תיכונית, זה היה מאוד ברור שלצוות זה לא "אישיו", אבל כדי לא להיכנע להורים, ההנהלה מתקשה לתת גיבוי".
מצעד הגאווה בירושלים
שאלתי את יהונתן האם הסיטואציה הזו מתסכלת עבורו? והוא השיב: "יש מצבים שונים בחיים שמתמודדים עם הדברים הללו בדרכים שונות. היום אני מורה בחינוך הממלכתי דתי עם קביעות, המעמד שלי הוא אחר, אני יודע גם הזכויות שלי. ברור לי שהיום אם יש בית ספר שמגיע למסקנה שכדאי לו להעסיק אותי ואני מגיע למסקנה שאני רוצה ללמד שם אז זה לא יכול להיות עניין. קודם כל, בעבר, זאת לא בהכרח הייתה העמדה שלי וגם בהווה, אני לא בטוח שזה נכון בריא וטוב כל הזמן להיות בכוננות לעמוד על שלי, לא ככה צריך לחיות. זאת אומרת שיכול מאוד להיות שיש מקומות שדתיים לה"טבים יכולים להגן על הזכויות שלהם בתוכם. אבל, אולי מוטב להם להתרחק מהם. אני מצאתי לעצמי איזשהו איזון היום שהמוסדות שאני נמצא בהם, גם הדתיים, הם מוסדות שאני יודע שאני רצוי בהם. יכול להיות שכדאי שכל אדם יתנסה פעם אחת בחיים לבסס את הבית שלו במקום שהוא לא רצוי בו, אבל לא צריך לכלות על זה יותר מידי אנרגיות".
יהונתן סיפר על תהליך היציאה מהארון בין כותלי הישיבה: "בישיבה יש פעם גדול בין צוות הר"מים, שמאוד תומך ומכיל ומבין את המורכבות, זה מאוד ברור שצוות הר"מים שואף לתת מענה טוב לתלמידים הלה"טבים של הישיבה. בקרב ראשי הישיבה, הייתי אומר שזה שליש בעד ושני שליש נגד. הרב מדן מאוד בעד, מאוד חשוב לו שבישיבה יהיה מקום להומואים דתיים, ניתן להגיד ששני ראשי הישיבה האחרים לא נוטים לאג'נדה הזאת.
בגדול, סיפרתי להם עוד לפני ההורים. היה לי יותר קל לשתף חברים מהישיבה ואת הרבנים מהישיבה. בישיבה זה היה יותר מורגש, צוות הר"מים היה מאוד תומך והכיל את המורכבות. צוות הר"מים בסך הכל שואף לתת מענה לתלמידים של הישיבה ולתת מקום לכולם בישיבה".
יהונתן פירט על העשייה שלו ב"חברותא": "הייתי חלק מהפרויקט של קבוצת חברותא בגוש עציון. פעם, אנשים להט"בים שגרים בגוש עציון, היו הולכים לקבל מענה בבית שמש או בירושלים. זה אבסורד שיש מספיק אוכלוסייה שצריכה לקבל מענה ואין לה מענה בבית שלה. המחשבה שאדם צריך לעלות על אוטובוס ולנסוע חצי שעה לפחות באוטובוס או בטרמפים כדי להגיע למקום שבו הוא מרגיש שיש לו בית, שהוא רצוי, שהוא יכול להיות מי שהוא וכדי לעשות את זה- הוא צרך להתרחק מהקהילה בה הוא גדל ואליה הוא מרגיש שייך, זה יותר מידי סימבולי. פעלנו כדי להקים את הקבוצה הלהט"בית הדתית של הגוש".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
