אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

ראש השנה: בתפילה הקורונה נותנת השנה לנו משהו אחר

ראש השנה בסגר, בלי רוב עם הדרת מלך, בלי התפילות אותם אנחנו רגילים בכל שנה בבית הכנסת, עם השירים והאווירה המיוחדת, איך אפשר לעשות את זה הפעם, ולמה אפשר להגיע למשהו אחר? צפו:

צפו; ראש השנה בסגר: איך אפשר להתפלל ככה כראוי?
  (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

ראש השנה מאוד לא פשוט עומד לעבור עלינו, להיות בתוך סגר, בבית ממש לבד, חלק מהאנשים בבידוד או חולים, ממש לבד, בלי בית כנסת, בלי תפילות. תקיעת שופר ; סימן שאלה מי מצליח לארגן לעצמו ומי לא.

איך ניתן להתפלל השנה? צפו:

גם אלה שמגיעים לבית הכנסת עם כל המגבלות, איפה העצמה של התפילה? איפה החזנים המיוחדים? איפה השירה? כל העצמה שיש בראש השנה בדרך כלל. השנה כנראה שלא. מנייני חצרות. מרפסות. איזו מין שנה? זה מאוד קשה. להרבה מאיתנו זו אבן מאוד כבדה שיושבת על הלב.

עוד באותו נושא

המשטרה מזהירה: קנס גבוה לחוזרים מראש השנה


22

אני זוכר בפעם הראשונה שהייתי בצבא בשבת. בכניסת שבת הייתה לי עליית משמר, הלכתי לשמירה, ואני הולך עם חבר, נכנסה שבת כשאני בדרך לעמדה, שנינו הולכים ופתאום מתגלגלים מצחוק, מה קרה? שמנו לב שמכל מה שיש בדרך כלל בשבת אין לנו כלום. לא סעודה, לא קידוש, לא בית כנסת, לא תפילה, לא בגדי שבת, היינו עם מדים, אפוד ונשק, הדבר היחיד שהיה לנו זו כיפה של שבת ואותה לא ראינו כי היא עלינו על הראש.

אמרנו לעצמנו איזו שבת תהיה לנו? לא היה לנו את התפאורה שאנחנו רגילים שיש לנו. אנחנו רגילים בשבת רגילה, שיש קידוש, יש תפילה, סעודות טעימות, אותה אווירה שנותנת לנו להרגיש את השבת. באותה שבת, לפני שלושים שנה, לא היה לי כלום. מה נשאר? הלב. מה שהיה לי בלב, המטען שאיתו באתי, המטען האמיתי שהיה בלב, איתו נגשתי לאותה שבת. אני חושב שהשנה אנחנו חווים דבר דומה.

הרבה מאוד מאותם עזרים שיש לנו אלו בכל שנה, אלו שעוזרים לנו להגיע להתקדשות והתרוממות נפש, איתם אנחנו מגיעים בראש השנה ויום כיפר – הקורונה לקחה לנו, הסגר לקח לנו אותם.  מה נשאר שנו? הלב.

הלב הנקי, הטהור, המדהים, שיש לכל אחד מאיתנו. וכל אחד צריך להתרכז בשני דברים: דבר ראשון – הלב, לגלות בלב ,לסחוט ממנו, ולהוציא ממנו את כל הדברים הנפלאים שמתחבאים שם. להיצמד למילים שבסידור, לעצום עיניים לחשוב על כל מילה ולזעוק מהלב, מקירות הלב, גם בלי השירה והתפילות הרגילות, ולתת ללב להשתפך.

אבל יש יותר מזה, אני חושב שהשנה הקורונה נותנת לנו להגיע למה שבשנה רגילה אין אותו. בשנה רגילה כל אחד מאיתנו לפי אישיותו דרגתו ועוצמתו, יש לו ציפיות מיום כיפור ואתה מגיע לבית הכנסת ומוציא אותו. השנה אין לנו, השנה יש לנו צימאון של תפילה, צימאון של קרבת אלוקים, צימאון של קדושה. אנחנו צמאים לזה, אנחנו זועקים לקב"ה אנחנו רוצים ולא יכולים, קשרת לנו את הידיים עם המסכה מאחורי הגב.

עכשיו הרצון הזה, ההשתוקקות לקדושה, לפעמים היא יותר גדולה מהקדושה עצמה. כי כשבן אדם עומד בשמונה עשרה, מי יכול להתרכז בהכל? הסחות הדעת מסביב, ולפעמים אנחנו יוצאים בתחושת החמצה מהתפילה, אבל השנה בקורונה ההשתוקקות והצימאון הוא טהור הוא ללא הפרעות. אנחנו צמאים לדבר הזה, ואת הלב הנשבר הזה אלוקים לא תבזה. זה אותו סיפור של החסידי של החליל בבית כנסת.

אם נצליח כל אחד להוציא את הדבר הזה, בבית לבד, או במניין שהוא לא מה שאנחנו רגילים, אז הלב הוא מה שיש, הלב טהור וקדוש, הלב הזה של מליוני יהודים רבים שמשתוקקים ולא יכולים, הלב הזה הוא טהור וקדוש רחמנא ליבא בעי. שנזכה שהקב"ה יגזור עלינו שנה טובה, מתוקה בלי קורונה, שכל החולים בכל העולם כולו יחלימו ושקללת הקורונה תעבור. שנה טובה ומתוקה

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
תחושה של "אבן כבדה"? אדרבה
צעיר מקבוצת סכון | 16-09-2020 15:52
רק השנה יזדמן לך לשמוח, כל דקה, על קיום לא תרצח.