הנושא הראשון בו עוסקת הפרשה הוא סוגיית "עבד עברי". המציאות של עבד עברי יכולה להיווצר בשני אופנים: או יהודי נזקק, שמצבו הכלכלי איננו מאפשר לו לקיים את עצמו והוא מוכר עצמו לעבד, או אדם מישראל שנתפס בגנבתו ואין לו איך להשיב את הרכוש הגנוב או את שוויו ולכן הוא נמכר לעבד על מנת להשיב את הגזלה או את שוויה לבעליה.
התורה קובעת שעבד עברי יוצא בשנה השביעית לחופשי, אולם אם העבד אומר שהוא אהב את אדוניו, ביכולתו להישאר "עבד עולם" לאדונו. טרם הכניסה של העבד לעבדות הארוכה, האדון נדרש לעשות מעשה אחד: "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". יש להבין – מדוע נרצעת דווקא אוזנו של העבד? ומה הטעם שמעשה זה נעשה דווקא על יד הדלת או המזוזה?
האוזן כמקור הפנמה
צוהר לשאלות אלו מובא בדבר רש"י על אתר: "אמר רבי יוחנן בן זכאי (קדושין כב ע"ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע".
כאשר העבד מגלה דעתו שהוא רוצה להישאר עוד שנים רבות תחת ידי אדונו הוא מלמד כי לא הבין דבר וחצי דבר מאותן שנות עבדות קודמות, ובאופן כולל יותר – עבד זה לא הבין את המשמעות הפנימית של יציאת מצרים. במקום לצאת לחיים חדשים בעלי אחריות עצמית, בוחר העבד באפשרות הנוחה – להישאר עבד חסר אחריות ותחום החלטות גדול. ובלשון חז"ל: "עבדא – בהפקירא ניחא ליה".
האוזן מהווה ביטוי ליכולת האדם לקבל מסרים, לא רק שמיעה חיצונית יש בה אלא תהליך בירור פנימי שמתחיל את דרכו ממנה, מהשמיעה הפשוטה. אותו עבד שמכר עצמו לעבדות, או שבית הדין מכרוהו עקב גנבתו, אכן שמע את דבר ה' על הר סיני. הוא ידע בבירור שה' ציווה "לא תגנוב", וכן שיסוד התורה כולה הוא "עבדי הם ולא עבדים לעבדים", אך בכל זאת הוא לא הפנים את הדברים. האוזן נענשת כי היא מסמלת את תהליך ההפנמה, את קבלת הדברים מבחוץ – פנימה, אל עומקי הנפש של האדם.
הדלת והמזוזה כביטוי לעצמאות
מתוך רעיון זה מתברר גם משמעותו של מיקום הרציעה – "וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה", כפי שמסביר הרש"ר הירש:
"דלת מייצגת אפוא את ההשתעבדות לבית. אדם מישראל המואס במעמד ה"מזוזה", דהיינו לשאת בעול הבית תוך עצמאות אישית, והמוכר את חירותו תמורת החיים הנוחים של "עבדות", ואוזנו אינה כרויה לשמוע את קול ה' הקורא אותו לחירות ולעצמאות, – ירצעו את אוזנו אל הדלת כשפניו אל המזוזה, ובכך יטביעו עליו את חותם העבדות".
הדלת מסמלת את האחריות של האדם על מעשיו, על חייו, על משפחתו וכל הקרוב אליו. 'חירות' פירושה 'עצמאות', היכולת להיות אדון לעצמך. עבד עברי המעוניין להישאר "עבד עולם" מגלה דעתו שנוח לו עם מצב העבדות, טוב לו שאין הוא אדון על חייו. בדיוק בשל כך, מסביר הרב הירש, לוקח האדון את העבד אל הדלת או אל המזוזה המבטאים את העצמאות והחירות, ורוצע את אוזנו שם, ובזה מטביע עליו את חותם העבדות.
