עו"ד על הפרשה: מעשה דינה והיחס לנשים ביהדות
אין די בכך שכוונתם של התנועות לשמירה ולהגנה על מעמד האשה תהיה טובה אלא יש לוודא שהדרך טובה. עו"ד אלישי בן יצחק בקריאה משפטית של מעשה דינה ופרשת וישלח

מעשה דינה – ומעמד האשה בהלכה היהודית
פרשת וישלח מקפלת בתוכה את אחת מהדרמות הגדולות שמתרחשת בבית יעקב, אונס דינה. מבחינת סדר הדברים האירוע מתרחש לאחר מפגש האחים יעקב ועשו. השתלשלות האירוע נפתחת בפסוק ותצא דינה בת לאה…לראות בבנות הארץ. וירא אותה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, ויקח אותה וישכב אותה ויענה" [בראשית לד;א-ב].
מסביר המדרש את טיב יציאתה של דינה "ותצא דינה בת לאה. לא יצאה אלא להראות עצמה ויפיה וגרם לה החטא: ודבק בה שכם בן חמור" [מדרש אגדה (בובר) בראשית וישלח לד סימן א]. דברי המדרש סתומים ולא ברורים, מה פירוש יצאה להראות עצמה, וכי משהו אסר על דינה לצאת? מה יש ביציאה זו שהיה מקום להדגישה יותר מכל יציאה אחרת?
יציאתה של דינה
אחד ההסברים שמניחים חז"ל כדי ליישב קושי זה, נעוץ במפגש שבין יעקב לעשו. במהלך ההכנות למפגש מתאר לנו הכתוב "ויקם בלילה ההוא ויקח [=יעקב] את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו" [בראשית לב;כג] שואל המדרש ומה עם דינה, מדוע היא אינה מוזכרת כאן? משיב המדרש שיעקב הכניס אותה לתוך תיבה, כדי שעשו אחיו, לא יראה אותה ויקח אותה לו לאשה [בראשית רבה, פרשה עו]. בגין מעשה זה נענש יעקב ואירע כל המקרה של דינה עם שכם.
במקביל חז"ל לא מתמודדים עם השאלה כיצד קורה הדבר שיעקב השמרן שמחד מסתיר את דינה בתוך תיבה, מהטעם שעשו אחיו לא יתן את עינו עליה. הופך תוך פרק זמן קצר למתירן גדול ומאפשר לדינה להסתובב ב'חופשיות' תוך שהוא מסכן אותה.
הקושי הופך להיות מורכב יותר אם אנו מניחים בצד את הגישה המוצאת פסול ביציאתה של דינה [תנחומא וישלח ז, רש"י ועוד], ומאמצים את הגישה הסוברת שבמעשה דינה לא היה כל פסול, כפי שמשמיענו המדרש "שהיתה בתו של יעקב [=דינה] יושבת אוהלים ולא היתה יוצאת החוצה. מה עשה שכם בן חמור, הביא משחקות נערות חוצה לה מתופפות בתופים יצאה דינה לראות בבנות המשחקות" [פרקי דרבי אליעזר, פרק לח]. כלומר במעשה דינה לא היה כל פסול והיא נפלה קרבן למזימה מתוכננת של שכם.
בגישה דומה הולך גם ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר, הנודע בכינויו, המלבי"ם, מפרשני המקרא והפוסקים במאה ה-19, שמפרש את לשון הכתוב "ותצא דינה" וקובע "מודיע כי דינה לא אשמה בזה, שלא תאמר שפרצה גדר הצניעות" [מלבי"ם בראשית לד;א]. כפי שאמרנו חז"ל לא התעסקו בדלימה זו. אם ניטול את החלל שהותירו חז"ל ונרשה לעצמנו להציע הסבר, אפשר להציע שבתום המפגש עם עשו, תוך כדי היזון חוזר על כלל האירועים וההכנות בנקודה של דינה הוא מבין שכנראה עניין הכנסתה של דינה אל תוך התיבה היתה 'שגויה' כפי שמסביר המדרש. ויכול שעם תובנה זו יעקב מבין שאין טעם להדיר את דינה מהמרחב הציבורי, ולכן אנו קוראים על יציאתה של דינה כדי להכיר את בנות הארץ. אלא שגם במעשה זה טעה יעקב שכן המרחב הציבורי של אותם ימים היה מאוכלס ב'ערלים' [בראשית לד;יד].
אין שום צידוק לפגיעה במעמדה של האשה
דומה בעיני שהמעבר בין שתי התפיסות המקוטבות שמציג יעקב יכול לשמש צוהר לדיון בשאלת דרך ההתמודדות הראויה והנכונה בשאלת מעמד האשה. כלומר אין חולק כי אין שום צידוק לפגיעה במעמדה של האשה. כן יש מקום לדון בשאלה מהי הדרך הראויה להתמודדות עם בעיות בעניין מעמד האשה.
הדיון במעמד האשה החל בתמורות חברתיות שאושיותיה נעוצים במאה ה-18 במאבק לשיוויון זכויות מלא לנשים, מאבק שהיה חלק ממאבק על אמנציפציה עליה עמד הזרם הליברלי. מנגד מעמדה של האשה ביהדות באופן כללי היה טוב יותר מאשר בכל חברה אחרת. המתחקה אחר חז"ל יכול לזהות את המגמה הבסיסית שביקשה להגן על מעמדה של האשה. כך למשל: הנחת היסוד כי לאשה מקום של כבוד במסורת היהודית, הרמב"ם בעקבות התלמוד [בבלי יבמות סב,ב] פוסק: "שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו" [משנה תורה הלכות אישות טו,יט].
עוד מצינו בתלמוד "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו" [בבלי בבא מציעא נט,א], הקביעה שהאל נתן באישה בינה יתירה יותר מבאיש" [בבלי מה,ב]. עקרונות אלו לא נשארו רק בגדר סיסמאות בעלמא והם חדרו אל עולם ההלכה, כך למשל כל מהותה של הכתובה, איסור על פוליגמיה ועוד.
היטיב לסכם את מעמדה של האשה בעולמה של יהדות השופט מנחם אלון ז"ל, מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, בספר שכתב "מעמד האשה": האשה העברית לא היתה משועבדת, ואין צורך להילחם לשחרורה. מאז ומעולם היתה אישיות בזכות עצמה, בעלת כשרות משפטית מלאה לעשייה בנכסים ובקניינים, בניגוד למערכות משפטיות אחרות ששללו מהאישה הנשואה את כשרותה המשפטית העצמאית".
אין חולק על הצורך יש חול על הדרך
ולמרות קביעה זו השינויים במעמד האשה חלחל גם אל היהדות, ועורר שאלות נוקבות בתחום זה. כגון, כפיית גט על אשה, אפשרות שילוב נשים בתפקידים ציבוריים, הסמכתן לפוסקות הלכה, שאלות של הפרדה מגדרית, קריאה בתורה, ועוד. בעיות אלו מטרידות ומעסיקות את העולם ההלכתי, ופוסקי ההלכה נדרשים לסוגיות אלו.
אלא שלעיתים המאבק על מעמד האשה חורג מעבר לשיח נכון, ומובל באמצעים פסולים, כאלו שיותר מאשר הם מבקשים לסייע הם מובילים לתוצאה הפוכה. הם יוצרים כאוס, ומצליחים לשתק ולגרום להתכנסות יותר מאשר לפתיחות ופתרון. במצבים מעין אלו יש להניח לפוסקי ההלכה להכריע ולהתמודד עם שאלות אלו, גם אם התשובות מתעכבות מלהגיע, הן יגיעו, והכרעה תהיה. הכרעת הלכתית יכולה להתבסס על שני אדנים מרכזיים או בתנועה מלמעלה למטה, בהתאם למסורת ולהלכה המוכרת, אך היא יכולה לצמוח גם בתנועה הפוכה, מלמטה למעלה, כאשר מנהג או תופעה חודרים כנורמה אל עולם ההלכה.
בתשובה שכתב הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים של המאה ה-20 בארצות הברית, בעניין התנועות החדשות של נשים, הוא פוסק שאין כל מניעה שאשה תיטול על עצמה חיובים שהיא פטורה מהם, ואם היא תקבל על עצמה בחיוב לקיים דברים אלו היא תהא זכאית לקבל על כך שכר. אלא שהמתודה העולה מבין השורות למקרא תשובתו של הרב פיינשטיין, שאין כל מניעה ולא צריכה להיות כל התנגדות להשוואת מעמדן של נשים, כל ההתנגדות, אם צריכה להיות כזו, צריכה להיות מרוכזת לדרך [שו"ת אגרות משה, ח"ד, סימן מט]. כלומר תוקפה המוסרי והחוקי של השוואת מעמד האשה אינו יכול לנבוע ממקום שהוא אנטי, מאיזה הרהורים של כפירה, או זלזול.
על שאלת הדרך עמד השופט אלון, בספרו על "מעמד האשה" כאשר הוא התייחס לסגנונן של המבקשים לתקן את הנקודות הטעונות תיקון ביחס למעמד האשה: "אין זה סוד שגישתה של מסורת ישראל בנושא מעמד האשה בנושא מעמד האשה זוכה מפעם לפעם להתקפות חריפות, ויש שאף שלוחות רסן, מפי גורמים שונים, ובראש ובראשונה מפיהם של חלק מאלה שרואים עצמם לוחמי מלחמת השחרור של האשה בדורנו. ייתכן וזה מיעוט, אבל הוא קולני מאוד. לזכותם של אלה יאמר שמדי פעם בפעם מצביעים הם על בעיות שאכן צריכות לבוא על פתרונן. אך לחובתם של אלה לא נוכל שלא לציין את הצרה המעוותת שבה מוצגים מעמדה ומקומה של האשה בעולמה של ההלכה ובמסורת ישראל".
אם נסכם נבהיר כי אין די בכך שכוונתם של התנועות לשמירה ולהגנה על מעמד האשה תהיה טובה אלא יש לוודא שהדרך טובה. ולעולם בכל דבר ובכל תחום, בין שתי קצוות קיצוניות עלינו לתור ולחפש את שביל הזהב, אותה 'דרך ממוצעת', אותה דרך שצריכה להלום את העקרון המנחה שתבע לנו ר' יהודה הנשיא במסכת אבות "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" [משנה אבות ב,א].
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו